רבות מדובר בימים אלו על השליטה של פייסבוק בחיינו ועל כך שהיא מעצבת את הפיד האישי שלנו כך שיותאם כמו כפפה לתפיסת עולמנו, דבר שיקל עלינו להיות מרוצים מהחיים וכמובן לצרוך יותר. אם כך, איך יכול להיות, ומה עשיתי לא בסדר בחיי ובבחירת החברים שלי, שהדיוויין קומדי מוציאה אלבום חדש, ועוד אחרי שש שנות הפסקה, והפיד (למעט צדיק בסדום) שותק. כשהצעתי את נושא הטור לעורך המדור והתגובה שלו היתה מאוד דומה לשלי ("חדש?!") הבנתי שאולי יש כאן משהו עמוק יותר. הדיוויין קומדי - למרות ותק של 28 שנים, מספר אלבומים שזכו להצלחה ועוד כמה שזכו להערכה - נפלה בין כל הכיסאות הללו ונשארה להקת נישה שמעניינת מעטים. בשנה שאלבומים חדשים של ניק קייב, פי ג'יי הארווי ופיקסיז כולם בני דורם פחות או יותר מרגשים (קייב), מטלטלים (הארווי) או לכל הפחות מעוררים באזז (פיקסיז), את אלבום מספר 11 של הדיוויין קומדי הייתי צריך לחפש בעצמי (!), להתעניין בויקיפדיה מתי הוא יוצא (!!) ולגלות שכבר יצא (!!!). מי בכלל עוד עושה דברים כאלו בעידן הפידים?
ההרכב הוקם בצפון אירלנד בשנת 1989 והובל על ידי ניל האנון סולן, כותב שירים ומולטי-אינסטרומנטליסט. במשך השנים השתנה ההרכב האנושי עד שמתישהו בתחילת-אמצע העשור הקודם התקבע כמופע יחיד של האנון. את הקריירה שלו/של ההרכב אפשר לחלק בגסות לשניים אבל הסגנון המוזיקלי נשאר פחות או יותר יציב: פופ מתוזמר עם תדמית דאנדית שמושפע מאוד מהפופ של שנות הששים (מסקוט ווקר ועד טום ג'ונס) אך תמיד עם מידה ראויה של אירוניה בריטית.
בתקופה הראשונה ובעיקר לקראת סוף שנות התשעים זכו חברי ההרכב להצלחה מסוימת באנגליה עם כמה להיטים כמו "Something for the Weekend" או "National Express". אני, מפאת גילי (30+), מיקומי הגאוגרפי (ישראל) והעדפותי התרבותיות (מוזיקה אלטרנטיבית) נחשפתי אליהם בתקופה השנייה - העצמאית יותר (אף שהאנון תמיד היה בשליטה על המוזיקה שלו) והאלטרנטיבית יותר (אף שכאמור הוא הצליח לשמור על עמוד שדרה מוזיקלי בשתי התקופות). זה קרה עם האלבום "Regeneration" שיצא ב-2001 בהפקתו של נייג'ל גודריץ' (שידוע מעבודותיו עם רדיוהד). האלבום היה קודר יותר, מופשט יותר מוזיקלית מהפופ התזמורתי של קודמיו וסימן את האנון כמוזיקאי שגם קהל האינדי יכול להעריך. הוא העריך. וההצלחה, או יותר נכון היעדרה, היתה בהתאם. עד היום האלבום הוא אחד מיצירות המופת הגדולות של העשור וקצת חבל שלא הביא אלבומי המשך בקנה מידה תואם. ייתכן שזו הסיבה לאדישות הקלה שמלווה את הקהל של היום.
בעיני חלק מהמעריצים אלבום ההמשך "Absent Friends" "(2004) דווקא עמד בציפיות אבל תוך כדי שהוא מושך את האנון הצידה מאזורי החיפוש המאתגרים של קודמו בחזרה לאזור הנוחות של הפופ (הציני) והמתוזמר שלו. ובאזור הזה הוא פועל מאז כאשר היצירה האחרונה מבית מדרשו היא "Foreverland" שיצא בתחילת החודש.
האלבום מכיל את אותם החומרים שמהם עשויים כל אלבומיו של האנון ולכן אפשר מלכתחילה לפסול כאן ממד של חדשנות. יש כאן הרבה רומנטיקה (בהגדרה רחבה) ובתוכה לא מעט שירי אהבה (בהגדרה צרה); אזכורים היסטוריים (לנפוליאון בשיר הפתיחה וליקטרינה הגדולה, שהיתה שליטת רוסיה במאה ה-18. למעשה מדובר בשיר אהבה לבת זוגו קאתי דייבי שגם מתארחת בדואט); שירים מרימי מצב רוח לצד מלודיות כמעט סכריניות; ובעיקר תחושה שאנו נמצאים במסיבת גן בריטית שנתקעה בזמן.
האלבום רחוק מלהיות מושלם אבל מפתה להתעכב על השירים הטובים שבו: שיר הנושא, בעצמו בלדה שנתקעה בזמן, ובה האנון מייחל להגיע ל"ארץ הנצח". הוא יודע שצוות הספינה שלו כבר גווע ברעב אבל הוא מבטיח להם שזה יהיה נפלא כשיגיעו. כך, בתחכום קל הוא מצליח לקחת בלדה נוגה ונאיבית ולתת לה טוויסט מעט אפל. אווירת המסע נמשכת בעוד שני רגעי שיא. "To the Rescue" המופשט מוזיקלית (גיטרות!) עם כינורות מתבקשים בפזמון, ו-"I Joined the Foreign Legion (ToForget)" שבו הוא מצטרף ללגיון הזרים הצרפתי כדי לשכוח, כנראה מאהובתו לשעבר ממנה הוא שכח כי כאמור הוא הצטרף ללגיון הזרים.
בין שני השירים הגרנדיוזיים בכוונה (גם אם לא בהכרח בביצוע) יש שיר קטן אך משמח ביותר שגם יצא כסינגל עם קליפ חמוד: "How Can You Leave Me On My Own" ובו מתחרפן האנון מכך שאהובתו השאירה אותו לבד בבית ומפרט את כל הדברים הגרועים שקורים לו (מוריד את האוכל הבריא מהתפריט, משאיר את הטלוויזיה דלוקה כל היום, מסתכל על נשים עירומות כי הוא חלש מדי להחזיק את עצמו). וזוהי גדולתו של האנון כמספר סיפורים. לדבר על נפוליאון, להצטרף לליגיון הזרים, אבל גם להצטייר כילד מגודל, אינפנטיל. אנושי. זה אותו האיש שבשיר המופת "Lost Property" מ-"Regeneration" גרם לי לבכות (לא בציניות. אמיתי, עם דמעות) מכך שאיבד את המטען של הטלפון הסלולרי.
היתרון (והחיסרון) של האזנה לאלבום דרך שירות סטרימינג (אפל מיוזיק במקרה שלי) הוא שקיבלתי אותו בגרסת הדלוקס שכוללת אלבום נוסף שכולו אופרת רוק שבה חולה סרטן כותב מכתבים לאביו. בחרתי, מתוך החלטה רגשית מודעת לא להתעמק בזה, אבל דעו שזה קיים ושיש לזה פוטנציאל לטלטל. את האלבום אסכם בגרסתו ה"רגילה" ובמניין הכולל, מתוך 12 שירים אני לוקח איתי רק ארבעה שירים (חלק מהשירים האחרים נחמדים, אחרים כמעט מיותרים). האם זה אומר שהאלבום מוצלח או כושל? זה תלוי בכמה נסיבות. האם אתם מעריצי הלהקה או עוברי אורח? האם רכשתם את האלבום עם ציפיות ליצירה מלאה או האזנתם לו כחלק משירות סטרימינג שבו לא באמת צריך לדפוק חשבון? היות ואני נוטה לקבוצה הראשונה בשאלה הראשונה והתוודיתי על הרגלי ההאזנה שלי בשאלה השנייה אני יוצא מבסוט מהאלבום הזה.
לאחרונה התפרסמו סקרים שמוכיחים שהפלייליסט ניצח את האלבום כפורמט האזנה. לא בטוח שזה רלוונטי לקהל הלהקה אבל זו כן דרך אופטימית לסלוח לאלבומים חדשים ובינוניים. כי האזנה לאלבום החדש עשתה לי חשק ליצור פלייליסט של מיטב השירים האהובים של הדיוויין קומדי ובפלייליסט הזה בהחלט יש מקום של כבוד גם לחדש. הי, יצאו ארבעה שירים חדשים ונפלאים לדיוויין קומדי! תגידו שזה לא נשמע כמו חדשות מרגשות.