(בסרטון: ערן זרחוביץ' כאמנון לוי ב"ארץ נהדרת")
כשמדברים על הומור בישראל, מנתרים בדרך כלל חיש קל לעיסוק בערך המוסף: כן, הוא מצחיק, אבל איפה הסאטירה? נכון, היא משעשעת, אבל חסרה לנו האמירה המגדרית-פמיניסטית; כן, היו כמה פאנצ'ים לא רעים, אך חרה לי שלא הזכירו את הכיבוש. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי גם ביחס המאובן לתחומים נוספים בתרבות בישראל, בעיקר ספרות, שבה יוצרים קומוניקטיביים כאתגר קרת, למשל, נחשבים כמעט פושעים רק מפני שלא כל שורה בכתביהם מתכתבת עם ברנר, ברדיצ'בסקי וגנסין.
אלא שעצם הניסיון להצחיק בישראל הוא מהלך פוליטי, גם אם אינו קשור לפוליטיקה כלל. במדינה כל כך קשת יום, נטולת הומור עצמי, מרירה ושבעת קרבות, הרצון של אדם או קבוצה להעלות חיוך על הפנים הוא אנטי ממסדי כמעט בהגדרה, גם אם המצחיקן נטוע בלב המיינסטרים, כמו אדיר מילר למשל. ערן זרחוביץ' ושרון טייכר, שתוכנית הרדיו שלהם נדדה מגלי צה"ל לפלטפורמה חדשה-ישנה, רדיו תל אביב, היו יכולים להתמקם גם הם במקום נוח באמצע. לכאורה, ההבדל ביניהם לבין מילר מזערי עד לא קיים. כמוהו, גם הם חלק מהזכיינית החזקה בישראל, קשת, וממותג טלוויזיוני גדול, "ארץ נהדרת". גם הם חוטאים בפרסומות למותגים מובילים וזרחוביץ' אפילו החל לאחרונה לפרסם בנק גדול. ואחרי שהדמות שמגלם האחרון, ראובן, אותו דתי-חרמן-רפה שכל-משבש לשון היה לדמות הבולטת בעונה האחרונה של תוכנית הסאטירה המובילה בערוץ 2, ואפילו התחיל לחתן זוגות, קשה לדבר על הזוג הזה במושגים של חתרנות ושוליים.
עם זאת, לא ניתן למצוא הגדרה אחרת לעשייה הרדיופונית של השניים. גם אם עברו מתחנה ציבורית לפלטפורמה מסחרית, טייכר וזרחוביץ' נשארו נאמנים לערכים שלהם. ראשית, הם אנשי רדיו מובהקים, ועשייתם היא זכר כמעט אחרון לתסכית הרדיופוני הנושן, כולל שימוש באפקטים ובפסקול במקביל ללגלוג על אותם אפקטים ופסקול. שנית, וחשוב מכך, מדובר באנשי תוכן נדירים שזכו לעשות בדיוק מה שהם אוהבים ומצטיינים בו. התקשורת הישראלית גדושה באנשי פרינט שעושים טלוויזיה, אנשי טלוויזיה שעושים רדיו, עורכי חדשות שהיו רוצים לעשות סטנד-אפ ויוצרי ריאליטי שהיו מתים לכתוב פיצ'ר אנטי קפיטליסטי. רק שכשזרחוביץ' מגלם את יורם קפיטלניק, קצין הרכב האובססיבי והפרנואיד של רדיו תל אביב והוגה המילה רימטומים (שילוב בין סיפורים לטמטומים), וכשטייכר נכנס לנעליו של שרגא, הגנן הפסיכוטי ובעל הנטיות ההתאבדותיות של גן שרגלול, אי אפשר לטעות: הם מתים על מה שהם עושים, מה שגורם להם - בעיקר לזרחוביץ' - להתפקע מצחוק בכל מערכון שני. במקום למצוא בכך סימן לחוסר מקצועיות, הרשו לי להעריך שמרבית מאזיניהם הנאמנים נחנקים יחד איתם.
טייכר וזרחוביץ' גם מנצלים באופן מושלם את היכולת להשתמש ברדיו כבמת ניסיונות נטולת לחצים. ראובן ו"כמעט שבת שלום" נולדו בגלגול הקודם של התוכנית, "חותרים למגע", אבל השניים מנסים כל העת דמויות חדשות, בוחנים את גבולותיהן, מאפיינים אותן ומצמיחים אותן לאוזני המאזינים. האדמירל קפיטולניק, למשל, אגדה בחייו, החל את דרכו כנציג עיריית תל אביב, המשיך כמתקין מזגנים ורק אז התמנה לתפקיד הסופר חשוב ברדיו. בהמשך נולדו גם המכוניות הבדיוניות, הפיודה והגאזל, והופיעה התוכנית הקצרה הטובה בתולדות הרדיו בישראל, "30 בצי"; צח בראטר, דמות פנטסטית נוספת, סמנכ"ל הניו מדיה חולה המין בעל המבטא הצרפתי ושיגעון הגדלות שמנסה בהתמדה לפטר את טייכר ובמקביל לשדך לו בחורות, היה בתחילה טכנאי זוטר לפני שזכה לקידום מטאורי; וכך צומחות לאורך העונה דמויות אלמותיות נוספות, שאחת מהן תפלס כנראה את דרכה לטלוויזיה בשלב מסוים ותהיה מוכרת בכל בית במדינה. זה יקרה רק בזכות הטיפוח וההשקיה המסורים במעבדה מטורללת, בדיוק כפי שקרה לראובן וגם לגילי, בגילומה של תום יער, נער מופרע שהתגלה ברדיו והשתלב בשלהי העונה של "ארץ נהדרת".
סאטירה נוקבת לא תמצאו כאן, הגם שסדרה כמו "האסדה" לא היתה נולדת ככל הנראה אלמלא מתווה הגז היה נכנס לתודעה ואילנה לא היתה מספרת כיצד גורשה מכנס של מועצת הקטניות בעקבות הקראת שיר של מחמוד דרוויש אם לא היתה מתרחשת סערת מירי רגב בטקס פרסי אופיר. עם זאת, בתוכנית ממוצעת של טייכר וזרחוביץ' תמצאו תיעוד מייצג יותר של הטירוף, ההיסטריה והטיפשות בישראל יותר מאשר בכל מהדורת חדשות. ורק מפני שהם עושים זאת במציאות תקשורתית וחברתית מקוטבת ומשוסעת הם עוד לא מוזכרים בממשיכי דרכם של חתני פרס ישראל כמו הגשש החיוור או אפרים קישון. טייכר וזרחוביץ' נמצאים ממש בליגה הזאת, אולי אפילו גבוה ממנה. אם אתם חושבים אחרת, יורם קפיטולניק היה מציע לכם להפסיק עם הרימטומים שלכם.