לא בטוח שזו היתה הכוונה המקורית של מארוול כשבחרה להרחיב את עולם הגיבורים שלה גם לתחום הטלוויזיה, אבל בשקט, מתחת לרדאר, נראה שגיבורי המסך הקטן - אלה שלכאורה שוליים במגוון הסיפורים שבחרה עד כה ענקית הקומיקס לייצא מהדפים המצוירים - משתווים לכל הפחות לקולגות הנוצצים מהקולנוע. בכלל, בתקופה בה נראה שהטירוף העולמי סביב גיבורי על במובן הקלאסי של המילה מתחיל לדעוך, הטיפול העמוק והמחובר לקרקע המציאות של נטפליקס בגיבוריה הוא בבחינת משב רוח מרענן. לוק קייג' הוא הדמות השלישית מתוך ארבע (איירון פיסט יגיע בשנה הבאה) שמרכיבות את "סניף ניו יורק" של עולם הגיבורים. ובעוד הגיבורים הקולנועיים הסתפקו בעיקר בהחרבתה הפוטוגנית ב"הנוקמים", מאט מרדוק (דרדוויל), ג'סיקה ג'ונס ולוק קייג', חיים, נושמים ומחוברים תרבותית ורעיונית אל העיר. בשתי הסדרות הראשונות התמקדנו בעיקר במתחם הלס קיצ'ן של מנהטן, אך כעת מופנה הזרקור אל הארלם, ובעיקר אל סיפורה של הקהילה השחורה.
לוק קייג' (מייק קולטר, "האישה הטובה") הוא אסיר לשעבר עם עבר מסתורי, שמנסה לעשות סדר בחייו אחרי הטרגדיה של אובדן אשתו. צופי "ג'סיקה ג'ונס" כבר נתקלו בקייג' בשנה שעברה, ענק קשוח בעל כוח פיזי עצום ועור בלתי שביר ההופך אותו לחסין לפגיעה מכדורים - שהיה למושא אהבתה של ג'ונס. בעקבות טראומת הקשר הזה "יורד" קולטר אל מעבר לגבול רחוב 110 של מנהטן, אל שכונת הארלם הענייה ומוכת הפשיעה. הוא מתחיל לעבוד כמנקה במספרה של גיבור מקומי אהוב, המכונה פופ (פרנקי פייזון, "באנשי", "הסמויה") בבקרים, וכשוטף כלים במועדון של גנגסטר אכזרי בשם קורנל "קוטונמאות'" סטוקס (מהרשללה עלי, "בית הקלפים") בלילות. כאשר שני העולמות מתנגשים במסגרת מאבק על כוח ושליטה ברחובות העיר, נדחף קייג' על ידי פופ לעשות שימוש בכוחו כדי להגן על השכונה ותושביה. החשיפה של קייג' לעיני כל מעמתת אותו עם שוטרים מושחתים, פוליטיקאים שאפתנים ופושעים תאבי נקם, אבל בעיקר גורמת לעבר שהדחיק לצוף ולחזור אל פני השטח.
צ'או הודרי קוקר, יוצר "לוק קייג'", הגדיר את הסדרה כ"מערבון היפ הופ". כמו בסרטי המערבונים הישנים, גם קייג' הוא הגיבור עם העבר המסתורי שמגיע לעיירה הנואשת לעזרה. אלא ש"לוק קייג'" יורדת עמוק הרבה יותר מהמערבון הממוצע, וכאן נמצאת הבשורה הגדולה שלה. קייג' החל את דרכו בקומיקס בתקופת הבלאקספלויטיישן של שנות ה-70, סרטים באיכות נמוכה שהדגישו סטריאוטיפים שטחיים, אלימות ומין בקהילה השחורה כדי לייצר רווח מהיר. כפועל יוצא, קייג' נולד כשרירן להשכיר העוטה חולצה צהובה חושפת חזה, צמידי מתכת על פרקיו ידיו, שלשלאות ברזל קשורות על בטנו וכתר כסוף מגוחך לראשו. הסדרה מפרקת את הדימוי הזה ישירות באמצעות פלאשבק להימלטותו של קייג' מהכלא, במהלכה הוא מביט בבבואתו דרך חלון מכונית, לבוש בבגדים קטנים עליו בשתי מידות שאסף ממתלה לייבוש וכשלזרועותיו ולראשו עדיין מחוברים שברי מתכת מהאזיקים שגדלו אותו. "אני נראה מגוחך", הוא אומר ומיד משנה את מראהו. תיקון העוול הזה של קייג' המקורי, נקשר בסיפורה של הארלם ובמקורותיה של הקהילה השחורה בדרך מעוררת התפעלות.
הפסקול הנפלא של "לוק קייג'" מכיל יצירות שנבחרו בקפידה מתוך ההיסטוריה של המוזיקה השחורה. ההיפ הופ הכעוס של טופאק, וו טאנג קלאן ונוטוריוס בי איי ג'י, מתערבב כאן עם מרווין גיי וג'יימס בראון; ג'אז מתחבר לסול שמתחבר לפאנק שמתחבר לראפ. העטיפה המוזיקלית הזאת מחברת את "לוק קייג'" לשורה של סדרות מוזיקליות שפרצו השנה למסך הקטן ("ויניל", "רואדיז"), ומציבה אותה הרבה יותר קרוב ל"אטלנטה" הנהדרת, כסדרה שמשלבת סיפור על מאבק קיומי עם פסקול מחאתי, מאשר ל-"The Get Down" שנראית כמו קריקטורה עצובה על "סיפור הפרברים". הדמויות ב"לוק קייג'" מדברות ומרפררות לסופרים, ידוענים וגם פושעים אפרו-אמריקאים, וכשהכל משתלב יחד בעיצוב הנהדר של הארלם הנוסטלגית - בין אם מדובר בטיפוסים הצבעוניים שמבלים את יומם בוויכוחים בלתי פוסקים על קרבות אגרוף וכדורסל, המועדונים האיקוניים או הסמטאות האפלות ומלאות הטיפוסים המפוקפקים - נדמה שעוד הרבה לפני היותה סדרת גיבורים, "לוק קייג'" היא סדרה על קהילה ועל תיקון היסטורי.
ניכר שקוקר שאב השראה רבה מ"הסמויה" באפיון הסדרה שלו. חלק הארי של "לוק קייג'" עוסק במעגל הקסמים שבין שחיתות פוליטית, שחיתות משטרתית ודמויות שבחרו בדרך הפשע מתוך הכרח הרבה יותר מאשר מבחירה חופשית. ההקשר הזה רק מתחזק כשסוניה סון (הבלשית קימה גרגס מ"הסמויה") מפציעה כאן בתפקיד קטן של מפקחת משטרה, שעומדת חסרת אונים אל מול הקשר בין פשע לשלטון. לכך צריך להוסיף את העובדה שקייג' בעצמו הוא דמות שנדחפת בעל כורחה אל מוקד ההתרחשות, בניגוד לדרדוויל, שבחר לפעול במחשכים כשהתייאש מאוזלת היד של שלטון החוק, וג'סיקה ג'ונס, שעשתה זאת מטעמים אינטרסנטיים של התעמתות עם האיש שהתעלל בה נפשית וגופנית. במובן הזה "לוק קייג'" כמעט סותרת את שיוכה לז'אנר הגיבורים. אמנם במרכזה עומד אדם שריקון מחסנית על גופו גורם לו להיאנח בייאוש לנוכח טמטומם של אויביו, אבל בפעילותו אין כל זוהר או תהילה. אויביו אינם אלים סגולים עם כפפות של אבני נצח, אלא מי שגדלו באותם רחובות כמוהו, ושעבורם ההישרדות (ולא שליטה בעולם) היא מהות הכל.
האופי המעט פילוסופי הזה גורם ל"לוק קייג'" להתפתח ולחשוף את יתרונותיה בהדרגה ובמשורה. מה שנראה בתחילה כמו עוד סיפור מוכר על פושע שאפתן ועל הגיבור שיוצא להתעמת איתו, הולך ומסתעף, הולך ומעמיק אל היסודות שמהם צמחו השניים וכל יתר הדמויות שמקיפות אותם. ההעמקה הזאת שמתחילה בפרק 4 ומגיעה לשיאה בפרק 7, מתגמלת את הצופים שיתמידו איתה בשורה של הפתעות והתרחשויות מספקות, ובדמויות נשיות נהדרות כמו הגנגסטרית מאמא מייבל (לטניה ריצ'רדסון ג'קסון), הבלשית הפיקחית מיסטי נייט (סימון מיסיק) והאחות קלייר טמפל (רוזריו דוסון, שחוזרת לדמות בפעם השלישית אחרי שגילמה אותה גם ב"דרדוויל" ו"ג'סיקה ג'ונס").
לא הכל מושלם ב"לוק קייג'", בעיקר כשהיא מנסה ללחוץ מעט חזק מדי על כפתור "הסמויה". קוטונמאות' הוא נבל לא רע, אבל הצחוק המרושע שמתלווה לכל הצהרה שלו מצועצע ומיותר לחלוטין. גם אלפרי וודארד בתפקיד הפוליטיקאית המושחתת ודודתו של קוטנומאות' שנהנית ממימון כספי הדמים שלו, לא אחידה ברמתה. מייק קולטר מתחיל את הסדרה בהילוך נמוך, בהמשך ישיר לדמות של קייג' אליה נחשפנו ב"ג'סיקה ג'ונס". בפרקים הללו קייג' אפור מדי ונטול כריזמה, אולם ככל שהסדרה מתקדמת גם קולטר הולך ומתפתח, מוסיף חיים ואופי לדמותו, ובעיקר חורת על פניה הרבה מאוד כאב של מי שנושא על גבו שק של טראומות עבר וחרטות. ובכל זאת, גם בשיאו, קולטר מפגר באיכות המשחק מאחורי קריסטן ריטר וצ'ארלי קוקס, שהובילו את שתי סדרות הגיבורים הקודמות של נטפליקס.
כסדרת גיבורים לפי הגדרה, כזו שפונה לקהל יעד של צעירים חובבי אקשן, לא בטוח ש"לוק קייג'" עומדת באתגר היחס בין סצנות פעולה מפוצצות לאינטריגות שמאחורי הקלעים. אלא שיוצריה כלל לא התכוונו לייצר סדרה כזו, ועל כן לשפוט אותה על פי הקריטריונים האלה יעשה לה עוול. במקום זאת, אלו הצילום היפהפה שלה וההקשרים התרבותיים ומאבקי ההישרדות האמינים, שהופכים אותה לסדרה מעניינת ומהנה, כזאת שתספק את מי שייתנו בה אמון וילכו איתה יד ביד עד סוף הבינג'.