פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מטען הכאב: 60 השירים העצובים בהיסטוריה - חלק א'

      לרגל עשרת הימים הנוראים, חיפשנו את השירים הכי עצובים שנכתבו אי פעם – כדי שנוכל להתגבר על העצב הזה, שבא לכולנו לפעמים בחיים. החצי הראשון של הרשימה מובא לכם כאן, כאשר את ההמשך (העצוב לא פחות) נפרסם בערב יום כיפור

      מטען הכאב: 60 השירים העצובים בהיסטוריה - חלק א'
      צילום: אבי כהן, עריכה: מתן חדד

      (בסרטון: אלטון ג'ון מגוון בין השמח לעצוב בפארק הירקון)


      "ישנם זמנים בהם כולנו זקוקים לחלוק מעט כאב...
      אם מישהו אחר סובל עד כדי כך שהוא צריך לשבת ולכתוב על זה,
      אז כל מילה שלו מרגישה לך כל כך הגיונית,
      והבעיטה הפנימית מקלה עליך,
      כשאתה מגיע לשורה שסוף סוף נוגעת בך,
      וזה מרגיש כל כך טוב לכאוב כל כך...
      לאחר שכל התקוות נזנחו - שירים עצובים אומרים כל כך הרבה"

      אלטון ג'ון, Sad Songs (מילים: ברני טופין)

      מוזיקה היא הסם הכי חזק שקיים, לפחות בצורה חוקית. מוזיקה יכולה לגרום לנו לצחוק, לבכות, למלא אותנו בזעם, באנרגיה לצאת לריצה או במוטיבציה לעשות ספונג'ה. ולמרות שזה נשמע כמו פרדוקס, אין כמו מוזיקה עצובה כדי לעזור לנו לצאת מדיכאון או כדי להתגבר על תקופה קשה. מחקר מדעי שנערך בשנים האחרונות ניסה להבין מדוע אנחנו מעדיפים לשמוע מוזיקה עצובה בתקופות קשות, וגילה שההזדהות עם המילים יוצרת אצל המאזין תחושת קרבה אל הזמר/ת. כמו שיחה טובה וגלויה עם חבר, בן משפחה או פסיכולוג – שירים עצובים עוזרים להוציא את הכאב החוצה, להתמודד איתו, ובסופו של דבר, גם לסגור איתו מעגל.

      לכבוד עשרת הימים הנוראים, חיפשנו את השירים הכי עצובים שנכתבו אי פעם, כדי שנוכל להתגבר על העצב הזה, שבא לכולנו לפעמים בחיים.



      Michael Andrews ft. Gary Jules - Mad World, 2003

      רולנד אורזבל היה בן 19 וגר מעל פיצריה בעיירה הבורגנית באת' באנגליה, כשכתב את הלהיט הראשון של Tears For Fears (או כפי שהם נקראו בישראל: "דמעות לפחדים"). כמעט 20 שנה אחרי הבלדה על "העולם המשוגע" שראה אורזבל מחוץ לחלון שלו, זכה השיר לגרסה חדשה ועירומה הרבה יותר ששולבה בפסקול של סרט הפולחן "דוני דארקו". הגרסה החדשה ויתרה על ההפקה האייטיזית הפומפוזית ונתנה את הבמה למילים, ובהן הווידוי המצמרר: "החלומות בהם אני מת הם הטובים ביותר שאי פעם היו לי".

      The Verve - The Drugs Don't Work, 1997

      הזמר הבריטי ריצ'ארד אשקרופט לא התכוון להיות סמל של אסונות, זאת לא אשמתו. קשה להאמין שהוא תכנן להיוולד ב-11 בספטמבר ולחגוג את יום הולדתו ה-30 במקביל לפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה. בדיוק כפי שהוא לא תכנן לשחרר לאוויר העולם את השיר הכי גדול שהוא כתב במקביל למותה של הנסיכה דיאנה. השיר הכל כך אישי הזה, שמספר באופן כן ובלתי מתנצל על מלחמתו האישית של אשקרופט בהתמכרותו לסמים, אומץ על ידי הציבור הבריטי כשיר אבל קולקטיבי על מותה של הדמות הנערצת. אגדה אורבנית שמספרת על כך שאשקרופט כתב את השיר על מות אביו, הוכחשה על ידי הזמר עצמו - אבל מה שבטוח, לא משנה מי אתם או אם אי פעם נגעתם בסמים או איבדתם אדם אהוב – מתישהו תחוו את המאבק האישי של אשקרופט ותוכלו להזדהות עם הכאב שלו.

      Kenny Rogers - Ruby, Don't Take Your Love to Town, 1969

      אלפי שירים אנטי-מלחמתיים ממלאים את התקליטיות, ונדמה שרובם נכתבו במהלך מלחמת וייטנאם. אלא שבעוד רוב השירים מתעסקים בשכול ובאובדן – אין הרבה שירים שמתעסקים באנשים שחזרו פצועים ושבורים מהקרבות. זמר הקאנטרי מל טיליס ביסס את השיר שלו על זוג נשוי שגר בשכנות למשפחתו בפלורידה. הבעל נפצע במלחמת העולם השנייה ונישא לאחות שטיפלה בו בבית החולים באנגליה, אבל במהלך השנים המצב הבריאותי שלו הסתבך והוא אושפז שוב בבית חולים לתקופה ממושכת. בזמן שגיבור המלחמה היה משותק, אשתו החלה לצאת עם גבר אחר.

      במציאות זה נגמר ברצח והתאבדות, אך טיליס עידן את הסיפור והשיר נגמר בכך שהבעל מתחנן לאשתו להסתובב בחזרה ולא לעזוב אותו, אבל מודה שאם הוא היה יכול להזיז את הגוף השבור שלו – הוא היה ניגש לאקדח שלו והורג אותה. השיר היה ללהיט הראשון של קני רוג'רס ולהקתו The First Editions והפך לאחד השירים הכי מזוהים עם פצועים מלחמת וייטנאם (למרות שבשיר לא מצוין בפירוש באיזו מלחמה מדובר). התגובה הפמיניסטית הראויה לא איחרה לבוא, עם שיר התשובה: "Billy, I've Got To Go To Town" של הזמרת ג'רלדין סטיבנס, שהשתמשה באותו לחן בדיוק כדי לבקש מבעלה שיבטח בה ויפסיק לקנא. "התחננתי בפניך שלא תצא למלחמה הזאת, עכשיו אחרי שהם לקחו לך את הרגליים – אל תתן להם לקחת לך גם את הגאווה".

      Bob Dylan - If You See Her, Say Hello, 1974

      בנות, תעשו לעצמכן טובה: אם אתן מתכוונות לשבור למישהו את הלב, אל תעשו את זה לבוב דילן. הוא לא יכעס עליכן, הוא לא ינטור טינה, הוא לא יתחנן שתחזרו אליו – הוא פשוט יכתוב שיר פאסיב-אגרסיב כואב במיוחד, וינסה לשכנע את המאזינים שלו שהוא דווקא בסדר, אבל הכאב שלו ניכר בכל מילה. עוד באותה קטגוריה בדיוק, מאותו כותב ענק: "Love Sick" ו-"Don't Think Twice, It's Alright".

      if you see her say hello from Yayo Photo - Film on Vimeo.

      Adele - Someone Like You, 2011

      בנים, תעשו לעצמכם טובה, אם אתם מתכוונים לשבור למישהי את הלב, אל תעשו את זה לאדל. הפאסיב-אגרסיב של בוב דילן עבר גלגול לשנות האלפיים, וקיבל עדכון גרסה למציאות המרירה של ימינו. היו לה שירי פרידה יותר עצבניים ("Rolling in the Deep", לדוגמה) – אבל הקול שלה אף פעם לא יישמע כואב יותר מאשר כאן, כשהיא משכנעת את עצמה שהכל בסדר.

      The Pogues - And the Band Played Waltzing Matilda, 1985

      "לא ידעתי שיש דברים יותר גרועים ממוות", אומר גיבור השיר של אריק בוגל – צעיר אוסטרלי שרק רוצה ליהנות מהחיים, אך מגויס למערכה על גליפולי במלחמת העולם הראשונה ומאבד את שתי רגליו. בקרבות הקשים נרשמו מעל 113,000 חיילים הרוגים ו-230 אלף פצועים בשני הצדדים, אך הקטע המדכא בשיר הוא לא השכול, אלא הפיכחון שהוא משאיר אצל המאזין, שמבין שבסופו של דבר כל "הגיבורים הנשכחים של המלחמות הנשכחות" ימותו, ואף אחד לא יזכור אותם. השיר זכה לעשרות גרסאות מאז שנכתב ב-1974, אבל אף אחד לא ביצע אותו בצורה יותר מצמררת משיין מקגואן של להקת "הפוגס", שלא מוריד את הרגל מהגז בשום שלב בשיר, ומכניס המון כאב בכל הברה של כל מילה.

      Amy Winehouse - Back to Black, 2007

      איימי ווינהאוס היא לא הזמרת הראשונה שכתבה שיר על פרידה מאדם אהוב, אבל היא כן הראשונה שאמרה בשיר "אתה הולך להרטיב את הזין שלך עם האקסית? אין בעיה, אני חוזרת להרואין והולכת למות". לזכותה ייאמר: היא עמדה במילה שלה. השילוב של הנשמה האדירה של איימי יחד עם המילים הדו-משמעיות ("בלאק" הוא שם הרחוב של הרואין בלוס אנג'לס, אבל הוא יכול גם להיקשר לדיכאון או מנהגי אבלות שמתקשרים לצבע השחור) והסוף הבלתי נמנע כמעט, הופך את ההאזנה לשיר היום, בדיעבד, למדכאת במיוחד.

      חווה אלברשטיין - החיטה צומחת שוב, 1983

      כמעט כל הרוג חמישי במלחמת יום כיפור היה קיבוצניק או מושבניק, אבל אף ישוב ישראלי לא ספג מכה כואבת יותר מקיבוץ בית השיטה, ש-11 מבניו נפלו במלחמה – מספר בלתי נתפס ביחס לאוכלוסייה הקטנה של הקיבוץ. חברת הקיבוץ דורית צמרת כתבה את מילות השיר, שמביעות פליאה על כך שנופי עמק יזרעאל והגלבוע היפים לא נפגעו או השתנו מול האובדן הבלתי נתפס של המלחמה. מילות השיר עברו ידיים רבות עד שהגיעו לנעמי שמר שהתאהבה בשיר והבטיחה להלחין אותו, אך לאחר תקופה ממושכת בה התקשתה עם השיר "שהרגישה שהיא כתבה, המליצה שמר להעביר אותו לחיים ברקני מקיבוץ שער הגולן. וכך, חמש שנים אחרי המלחמה, השיר סוף סוף זכה ללחן. אבל רק ב-1983, כשחווה אלברשטיין הקליטה אותו, הוא הפך לאחד משירי הזיכרון והשכול המפורסמים בשפה העברית.

      Sinead O'Connor - Nothing Compares 2 U, 1990

      לפעמים זה לא הלחן ולא המילים, אלא הביצוע. אחד השירים הכי מזוהים עם הניינטיז נכתב בכלל במקור על ידי פרינס עבור להקת פמילי שהזמר ניסה לקדם. השיר נכלל באלבום הבכורה של הלהקה שיצא ב-1985, אך כמו הלהקה עצמה לא זכה לחשיפה משמעותית. חמש שנים מאוחר יותר השיר התגלגל אל הזמרת האירית שינייד או'קונור, ששילבה אותו באלבומה השני, שהפך לאחד הנמכרים בעולם באותה שנה. אין לקאבר הזה מילים עמוקות במיוחד - סך הכל עוד שיר על זוג שנפרד כשצד אחד נשאר שבור לב - אבל הקול הענק של או'קונור הופך אותו למצמרר במיוחד. השקת השיר לוותה בקליפ גאוני בפשטותו, שכלל קלוז אפ ארוך על הזמרת שמביעה מנעד של רגשות, מעצב, דרך כעס ועד הכאב שמלווה את הבית האחרון בשיר – אז דמעות זולגות מעיניה בצורה טבעית כל כך, שקשה שלא לבכות יחד איתה.

      I Can't Write Left Handed - Bill Withers, 1973

      עוד שיר על מלחמת וייטנאם, ועוד אחד על הפצועים שהשאירה המלחמה, והפעם קטוע יד שמבקש מזר לשלוח מכתב לאמא שלו כי הוא לא יכול לכתוב ביד שמאל. אם זה לא מדכא מספיק, המסר שהוא מבקש להעביר לאמא שלו, יעשה צמרמורת לכל מי שיש לו אמא.

      Nirvana - Pennyroyal Tea, 1993

      הסינגל "Pennyroyal Tea" יצא לאור בגרמניה יום לפני שאר העולם. חברת התקליטים של נירוונה כבר הדפיסה את העותקים שאמורים היו לצאת באותו יום, אבל אז קורט קוביין לקח אקדח וירה לעצמו בראש. עוד לפני ההלוויה נזכר גורם כלשהו בחברת התקליטים בשם של השיר שנמצא ב-B SIDE של הסינגל, ורץ לספר למנהלי החברה שדאגו להחזיר את כל העותקים למחסנים ולגרוס אותם מיידית, בניסיון למחוק כל זכר לתקליטון הזה. אבל כמה גרמנים הספיקו לקנות אותו ולספר לעולם ששם השיר שקוביין בחר לשים בצד השני של הסינגל היה: "I Hate Myself and Want to Die". באופן אירוני כמעט, השיר בעל הכותרת המצמררת היה הרבה פחות מדכא מהשיר שנמצא ב-A SIDE, אותו תיאר קוביין עצמו כשיר "על אדם שנמצא במצב של מעבר לדיכאון, רגע לפני שהוא מת פחות או יותר". בשיר מבקש קוביין לחיות "בעולם הבא של לאונרד כהן", ומסביר שבזמן שסבל מדיכאון נהג להקשיב לשירים של כהן "למרות שזה רק היה הופך את המצב שלי לקשה יותר".

      יהודה פוליקר - קצר פה כל כך האביב, 2011

      אפשר היה לבחור ב"אפר ואבק" או "כשתגדל", אבל זה היה האובייס. "קצר פה כל כך האביב", הוא שיר עם לחן יווני שמח, כזה שבשמיעה חטופה גורם לרצות לטפס על שולחן, לשבור כוסות ולצעוק "יאסו". גם המילים עלולות לתעתע בתחילה, כאשר יודה שר על התקופה המלבלבת של האביב הישראלי. אבל כשנופל האסימון שדויד גרוסמן כתב את השיר על בנו אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה, מבינים שהמילים "מבטו רק נפקח, אך התחיל ללבלב – רק ניתן לי ותכף נלקח" לא מדברות בכלל על פריחת האביב, אלא על החיים עצמם.

      The Eagles - Desperado, 1973

      אחרי אלבום בכורה מצליח למדי, עמדו האיגלז בפני "מבחן האלבום השני" המלחיץ. כדי להוסיף ללחץ, הם טסו ללונדון להקליט את שיר הנושא של האלבום ביחד עם התזמורת הפילהרמונית הבריטית. דון הנלי, הסולן/מתופף של הלהקה, נבהל מגודל המעמד ברגע שראה את התזמורת הענקית, וזו הסיבה שהקול שלו נשמע כל כך צרוד ומחוספס. הוא ביקש להקליט את קטע השירה מחדש אך שאר חברי הלהקה, שהיו עייפים מדי, שכנעו אותו שהוא דווקא נשמע אחלה. זה היה השיר הראשון שדון הנלי וגלן פריי כתבו ביחד. בדיעבד, מדובר בשיתוף הפעולה המצליח ביותר בתולדות המוזיקה האמריקאית.

      זוהר ארגוב – בדד, 1982

      שלושים ומשהו שנה לפני שמירי רגב ניסתה להמציא מלחמת תרבות מלאכותית בין מזרח למערב, זוהר ארגוב עשה את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב – ופשוט שר. אלבומו הרביעי שיצא בשנת 1982, "נכון להיום", הפך להיסטריה בין לילה והלהיטים הגדולים ממנו ("הפרח בגני", "כבר עברו השנים" ושיר הנושא) כבשו את תחנות הרדיו ומצעדי הפזמונים. המוזיקה המזרחית הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית וארגוב הפך לזמר מבוקש. בזמן אמת שירי הדיכאון הכבדים יותר של ארגוב לא זכו להצלחה גדולה בתחנות הרדיו "הממסדיות". היום ניתן להגיד שהם כנראה הפסידו את הצד הכי מרטיט בקול של "המלך". יש לזוהר הרבה שירים מדכאים לבחור מהם, אבל נראה שקשה למצוא משהו עצוב יותר מזה שמצהיר על עצמו שהוא "בדד, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום".

      The Smiths - I Know It's Over, 1986

      מצד אחד, רשימה של "השירים המדכאים אי פעם" בלי נציגות של הסמית'ס או מוריסי תהיה רצינית בערך כמו רשימה של "השירים הכי מצחיקים אי פעם" בלי אף שיר של ווירד אל ינקוביץ'. מצד שני, הרבה מהשירים "המדכאים" של הסמית'ס הם בעצם שירים משעשעים וציניים אם בוחנים אותם מקרוב, חלקם אפילו מלאים בקריצות אופטימיות לכיוון המעריצים. "I Know It's Over" הוא לא שיר כזה. השילוב בין המילים לביצוע של הלהקה מופלא, מרטיט – וכן, מדכא במיוחד. השיר נפתח בקריאה נרגשת לעזרה של אדם שמרגיש שהוא נקבר חי: "אמא, אני מרגיש שהאדמה נופלת לי על הראש", ומכאן המצב רק מתדרדר, עם כמעט שש דקות של שקיעה בייסורים עצמיים של הגיבור שמקונן על אישיותו, שמכריחה אותו להיות לבד.

      רגע השיא של השיר מגיע ברגע בו מוריסי נאבק בעצמו, ומבטל את מה שנתפס כתכונות החיוביות שבו על ידי הטחת שאלות קשות כלפי עצמו: "אם אתה כל כך נבון או מבדר, למה אתה הולך לישון לבד הלילה?". זה מרגיש כמו משהו שבנאדם ישאל את עצמו רגע לפני שהוא עושה שינוי אמיתי בחייו, או יתאבד. אין שום משמעות נסתרת מאחורי המילים של מוריסי כאן, אין שום דו-משמעות כשהוא מצהיר שזה "קל כל כך לצחוק, קל כל כך לשנוא – וצריך אומץ בשביל להיות עדין ונחמד". הוא לא שמח, אלא מודה בהכנעה שהוא לעולם לא יוכל להיות אדם שהוא יוכל לאהוב. ולא, אין פה שום קריצה אופטימית.

      Neil Young - The Needle And The Damage Done, 1972

      ניל יאנג לא יכול היה לעשות כלום כדי להציל את החברים שלו, חוץ מאשר לכתוב עליהם שירים. הוא ראה מוזיקאים גדולים מתמכרים להרואין ומתים (בגיל 27, או בגיל אחר), ובמקביל ראה את חבריו למסע ההופעות – הגיטריסט דני וויטן ואיש הבמה ברוס בארי - הופכים להיות עבדים של הסם. הוא כתב עליהם את השיר, שמתאר את "השמש השוקעת" שנמצאת בכל מכור, וראה את שני החברים שלו מתים בשנה לאחר שיצא לאור. המוות שלהם ישפיע על המוזיקה של יאנג יותר מכל דבר אחר בשנים שלאחר מכן, אבל המאסטרפיס הקצר הזה הוא הפריוויו הכי מדויק, והכי מדכא שהוא כתב אי פעם.

      Jeff Buckley - Hallelujah, 1994

      לאונרד כהן כתב מעל ל-80 בתים לאופוס הענק שלו, "הללויה", שבוצע מאז על ידי מאות אמנים ותורגם לעשרות שפות שונות. הוא כתב שירים אחרים תוך כדי, הוציא אלבומים, יצא לסיבובי הופעות, ידע אהבות, ידע אכזבות – אבל את פרויקט "הללויה" לא הצליח לסיים. זה לקח לו שנים. יום אחד הוא פגש את בוב דילן בפריז, ובאופן טבעי הם התחילו לדבר על מוזיקה וכתיבה. הם הציעו שכל אחד ישמיע לשני את השיר שהוא עובד עליו באותו זמן. בוב שלף את הגיטרה ושר ללאונרד את השיר "I and I". לאונרד, בחשש קל, לקח את הגיטרה וביצע בפעם הראשונה בפני מוזיקאי אחר את "הללויה". דילן התלהב מאוד מהשיר, ואמר לו שהבית האחרון גאוני במיוחד – והתעניין כמה זמן לקח ללאונרד לכתוב את השיר. "שנתיים בערך", שיקר לאונרד, שידע שהוא עובד על השיר הרבה יותר משנתיים. "כמה זמן לקח לך לכתוב את השיר שלך?", התעניין הכהן הגדול. "בערך 15 דקות", ענה דילן בחיוך.

      כשלבסוף השיר יצא לאור, הוא לא זכה להצלחה ולהכרה שלאונרד קיווה לה – והוא המשיך לשנות את המילים ואת הלחן בלי הפסקה, כך שבהופעותיו השיר לא נשמע דומה כלל להקלטה שיצאה בתקליט. רק בשנת 1991, כשג'ון קייל מהוולווט אנדרגרונד עשה קאבר לשיר, הקהל פתאום גילה את המאסטר-פיס של המשורר הקנדי. שלוש שנים מאוחר יותר, ג'ף באקלי הקליט את השיר לאלבומו "Grace" – והשאר היסטוריה. בכל שבת, בשתיים בלילה, הביצוע של באקלי מושמע בגלגלצ. יש המון מיתולוגיה מאחורי הסיבה למסורת הזאת, אבל אם אתם ערים במקרה בשעה הזאת עם מצב רוח קצת מדוכדך, אולי השיר הזה יעזור לכם להעביר את הלילה.

      Jacques Brel - Ne me quitte pas, 1959

      לא תמיד צריך להבין את המילים כדי להתחבר לשיר עצוב, לפעמים מספיק להסתכל על העיניים של ז'ק ברל מתלחלחות תוך כדי הדקלום של השנסון המפורסם ולהצטמרר. הזמר הבלגי כתב את השיר לאחר שהקשר שלו ושל זוגתו דאז, זיזו, הגיע לסיומו. זיזו נכנסה להיריון מברל, אך מכיוון שהוא סירב להכיר בילד או בילדה, היא עברה הפלה והקשר שלהם נגמר. ברל הסביר לימים שהוא כתב שיר שנשמע לנשים כמו שיר אהבה נפלא, אבל רק גברים יכולים להבין שמדובר בהמנון לסמרטוטיות והפחדנות המובנית שכל גבר צריך להכיל בכדי לרצות את הנשים בחייו. אם אתם במקרה לא מדברים צרפתית שוטפת, תוכלו להתנחם באחת מעשרות גרסאות הכיסוי שיש לשיר בשלל שפות. בעברית זכורה הגרסה של נעמי שמר ("אל תלכי מכאן") בביצועו של יוסי בנאי, אך גם הגרסה המודרנית יותר של שלומי שבן ("אל תלכי עכשיו") עושה הרבה כבוד למקור.

      Summer, Highland Falls – Billy Joel, 1976

      היילנד פולס היא עיירה קטנה בצפון מדינת ניו יורק, במרחק שעה נסיעה פחות או יותר ממנהטן. שטחה ואוכלוסייתה לא גדולים יותר משל כפר ויתקין, לצורך ההשוואה. בילי ג'ואל עבר להתגורר בעיירה באמצע שנות השבעים לאחר מספר שנים בהן התגורר בלוס אנג'לס. האווירה החברתית המתוחה בניו יורק הלחיצה אותו ולכן הוא העדיף לגור באזור הכפרי, ורק שם הצליח סוף סוף להתמודד עם המציאות ולהבין שהוא סובל מדיכאון. אין הרבה שירים שנכתבו על מחלות נפש מגוף ראשון, אין הרבה שירים שמציעים הצצה למוחו של איש שסובל ממניה-דיפרסיה, אבל גם אין הרבה כותבי שירים כמו בילי ג'ואל, שיודעים לשפוך אל הפסנתר את כל הקרביים שלהם. "זו עצבות או אופוריה", שר ג'ואל בקולו המלאכי המחוספס ומסכם בצורה מושלמת את מה שכל כך הרבה אנשים מרגישים בחיי היום יום שלהם. אגב, במילות השיר אין שום אזכור לשם העיירה, שמוזכרת רק בכותרת השיר.

      Harry Chapin - Cat's in the Cradle, 1973

      השיר שיגרום לכם לעזוב הכל ולהתקשר להורים שלכם כדי לשאול מה שלומם. הוא מתואר מנקודת מבטו של אב ו"חוגג" על רגשות האשם של הורים שנאלצים לתחזק קריירה במקביל לגידול צאצאים, ולכן אין להם הרבה זמן לבלות עם הילדים שלהם – ולאחר מכן, כשהילדים גדלים והופכים למבוגרים, התפקידים מתהפכים וגם ילדיהם לא רוצים לבלות זמן איתם. למרות הקלישאתיות והפאנצ'ליינים הצפויים, השיר מצליח לרגש ולצמרר וגם היום, יותר מ-40 שנה לאחר צאתו. הוא נחשב לשם נרדף ל"שיר עצוב על אבא".

      כנסיית השכל - שום דבר לא יפגע בי, 2008

      "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר. לא אישה, לא כדור מחבלים, שום דבר. כי ככה נשבעתי לאחי, אחותי, להורים... אם אתם עומדים כאן מעלי, כנראה שלא עמדתי בהבטחתי. מצטער, בחיי". כך כתב סגן ארז שטרק ז"ל בעמוד האחרון של מחברת השירים שמצאה משפחתו לאחר מותו. בעמוד הלפני אחרון הוא צייר מצבה ועליה המילה "ארז". הוא נהרג יחד עם עוד 72 חיילי צה"ל באסון המסוקים, ובשירו הצליח לזקק את כל ההוויה הצה"לית של חוסר אונים מול הדאגה של ההורים, שנעה בין חשש לציניות מתגוננת. אם הסיפור העצוב מאחורי השיר לא יגרום לכם לבכות, אז הלחן קורע הלב של יורם חזן והביצוע המצמרר של כנסיית השכל יעשו את זה.

      Antony and the Johnsons - Hope there's someone, 2005

      הקול של אנתוני הגרטי הופך כל שיר לשיר דיכאון. אפילו אם היא תשיר את "הופה" של עומר אדם או את "לשמוח ולרקוד" של האחיות יוספי, היא עלולה לגרום לכם לרצות לחתוך את הוורידים. תוסיפו לזה את המילים, שמספרות בגוף ראשון את סיפורו של אדם בודד שמבקש בתחינה כנה לא למות לבד – ותקבלו שיר שממש קשה שלא להיחנק מדמעות בזמן שמקשיבים לו. למעשה, אם תצפו בסרטון של אנתוני מבצעת את השיר ועוצרת באמצע כדי לנגב לעצמה את הדמעות, תבינו שקשה גם לשיר אותו.

      אביתר בנאי - תיאטרון רוסי, 1997

      ככל הנראה שיר השנאה הכי יפה שנכתב אי פעם, אבל חשוב לזכור שאין דבר יותר קרוב לאהבה מאשר שנאה. בנאי מאחל לאהובתו לשעבר שתסבול, ואומר לה בלי להתייפייף את מה שכל מישהו ששברו לו את הלב רוצה להגיד לאקסית, בלי שום פוליטיקלי קורקט: "אמן תישארי לבד לנצח". עצוב כמה שזה אמיתי.

      Warren Zevon - Keep Me in Your Heart, 2003

      וורן זיוון הוא דוגמה עצובה אך מצוינת לאחד מהאמנים האמריקאים הגדולים שלא הצליחו בישראל. לא שישראל היא איזה שוק גדול שעצוב לאמנים לא לחדור אליו, אבל נראה שדווקא העם שהוציא מקרבו ענקים כמו בוב דילן, לאונרד כהן, פול סיימון ולו ריד, צריך לדעת להעריך גם את האמנים מהצד הפחות מסחרי של הסקאלה. בקיצור, עשו לעצמכם טובה ולכו להאזין לאלבום "Excitable Boy" של זיוון משנת 1978. אם אין לכם כוח לשמוע אלבום שלם, האזינו לשיר האחרון מהאלבום האחרון שזיוון הקליט.

      השיר "Keep Me In Your Heart" נכתב זמן קצר לאחר שקיבל את הדיאגנוזה האחרונה לגבי מצבו הרפואי, סרטן הריאות הנדיר שלו המשיך להתפשט והרופאים לא נתנו לו הרבה זמן. החברים הישנים מלהקת האיגלס, יחד עם ברוס ספרינגסטין, ג'קסון בראון, טום פטי, אמיליו האריס ועוד – כולם הגיעו להקליט איתו את האלבום החדש שרוב השירים בו נכתבו עוד לפני הדיאגנוזה הסופנית. את "Keep Me In Your Heart" הוא כתב בידיעה שיהיה האחרון בחייו, אך מצבו הרפואי לא אפשר לו לעשות את הנסיעה לאולפן, ולכן החברים הפכו את ביתו לאולפן הקלטות מאולתר. התוצאה הייתה שיר אינטימי, הספד עצמי נדיר עם קריצה ובקשה פשוטה: "לפעמים כשאתם עושים דברים פשוטים בבית, אולי תעצרו לחשוב עליי – ותחייכו".

      Sarah McLachlan - When She Loved Me, 1999

      לא ברור מי חשב שטרילוגיית סרטי "צעצוע של סיפור" מיועדת לילדים, כאשר אפילו המבוגרים לא מסוגלים לעמוד בכל הטרגדיות שאופפות את הסרטים האלה. רנדי ניומן כתב את בלדת הפסנתר העצובה הזאת על סיפור האהבה הנכזבת בין ילדה קטנה והבובה שלה. השיר מסופר מנקודת המבט של הבובה, שמתארת איך הילדה, שהפכה לנערה מתבגרת, התחילה להתרחק ממנה. ואז נכנס הרגע הסדיסטי בשיר, בו נראה שהילדה עומדת לחדש את הקשר שלה עם הבובה. היא לוקחת אותה בידיים שלה ומחייכת, רק כדי לקחת אותה לשדה מרוחק, שם היא נוטשת אותה. אלוהים ישמור, מי נותן לילדים שלו לראות את הדברים הסדיסטיים האלה?!

      Elliott Smith - King's Crossing, 2004

      לאליוט סמית' יש מספיק שירים מדכאים שיכולים למלא את הרשימה הזאת, אבל בשיר הזה (שיצא לאחר מותו), בו הוא מגולל את התמכרותו לסמים קשים והתדרדרותו לדיכאון, יש את כל האלמנטים שהפכו את סמית' לאגדה בחייו, ובעיקר במותו. השורה: "I can't prepare for death anymore than I already have", יותר מהכל, סוגרת את הגולל על תיאוריית הקונספירציה שגורסת שסמית' נרצח ולא התאבד.

      Elvis Costello – I Want You, 1986

      אלביס קוסטלו כתב שירים עצובים יותר ("So Like Candy"), מרירים יותר ("I Hope You're Happy Now"), מדכאים יותר ("I Want To Vanish"), קורעי לב יותר ("God Give Me Strength"), נוקבים יותר ("Alison") וכואבים יותר ("That Day Is Done") – אבל מעולם לא נכתב שיר בו אפשר לשמוע את האמן מדמם מבעד לרמקולים יותר מאשר בפיסת הגאונות הכואבת הזאת.

      האונס – מזי כהן ואהוד בנאי, 1986

      "אל תקחי את האונס באופן אישי", כך מבקשים שבעת הפלסטינים שאונסים את דמותה של מאמי באופרת הרוק המעולה של הלל מיטלפונקט. מעשה האונס עצמו היה כמובן אישי, אלא שהמניע לאונס לא היה משנאה או תאווה אישית – אלא מבקשת נקמה. "נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה", הם מסבירים לפני הפזמון החוזר המצמרר: "עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין - בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין". שלושים שנים אחרי שהוצג לראשונה בצוותא, ורגע לפני שאנחנו חוגגים חמישים שנות כיבוש – האזנה לדו שיח של בנאי וכהן מצמררת מתמיד.

      Candy Says – Velvet Underground, 1969

      לו ריד כתב את השיר על אישה אמיתית בשם קנדי, שהיתה טרנסג'נדרית ניו יורקית שנולדה בגוף של גבר אך הרגישה שהיא אישה לכל דבר. סיפור כמעט טריוויאלי היום, אבל בימים הרבה פחות נאורים בארה"ב, קנדי היתה דוגמה לאומץ והסיפור שלה היה קורע לב. זהו גם השיר האחרון שריד ביצע בהופעה, שבעה חודשים לפני מותו, יחד עם אנתוני והג'ונסונס. אנתוני, בעצמה אישה טרנסנג'דרית, הגדירה את לו ריד כאביה הרוחני – מה שהופך את הביצוע המשותף שלהם לשיר לעצוב אפילו יותר.

      The Show Must Go On – Queen, 1991

      לבריאן מיי, הגיטריסט ואחד מכותבי השירים העיקריים של קווין, היה קשה לראות את חברו ושותפו פרדי מרקיורי בימיו האחרונים, כשנאבק עם הסיבוכים הפיזיים של מחלת האיידס (אותה הסתיר מהעולם) אך התעקש להמשיך ולהופיע. מרקיורי נתן למאי את ברכת הדרך, וגם עזר לו למצוא את התמה של היצירה. כשהגיע הזמן להקליט את השיר, מצבו של מרקיורי כבר היה קשה מאוד ומאי חשש שהוא לא יוכל לבצע את קטעי השירה המסובכים של השיר. פרדי חייך למשמע החששות של חברו, גמע כוסית וודקה ואמר לו: "אני פאקינג יכול לעשות את זה, דארלינג". בהאזנה לביצוע החד-פעמי הזה, קשה להאמין שמאחורי המיקרופון עומד איש גוסס. השיר זכה להצלחה גדולה, אבל העובדה שהקליפ שלו הורכב רק מקטעי ארכיון רק הגבירה את חרושת השמועות סביב מצבו של מרקיורי. חודש לאחר יציאה השיר חשף הזמר האגדי שהוא חולה באיידס, פחות מיממה לאחר מכן הוא הלך לעולמו.