נסרין ולואי עוד ימלאו את קיסריה: ישראל מתאהבת במוזיקה הערבית

נסרין קדרי עלתה לבמה ומאות האנשים בקהל מחאו כפיים. המנצח הרים את ידו והתזמורת האנדלוסית מילאה את האולם בימק"א שבירושלים בצלילים. נסרין החלה לסלסל בערבית, וקול הפנט את הקהל הירושלמי שמולה. הם מבוגרים, בורגניים, חילוניים ברובם, היא ערבייה-מוסלמית בת 30 שגדלה בלוד. לצדה המוזיקאי החרדי זיו יחזקאל. משולש שנראה על פניו בלתי אפשרי התחבר בבת אחת באמצעות המוזיקה. כל שיר הסתיים בתשואות רמות.

במסגרת פסטיבל "מקודשת" שנערך בירושלים בחודש שעבר נערכו ברחבי הבירה עשרות מופעים. אחד המרכזיים והבולטים שבהם היה שיתוף הפעולה יוצא הדופן הזה. לקראת סוף המופע ביקש יחזקאל מדוברי הערבית בקהל להרים את ידיהם, מיעוט בקהל נענה. רוב רובו של הקהל הורכב, כך מסתבר, ממאזינים שאינם מבינים את משמעות המלים, ובכל זאת היו מרותקים לשירה. החוויה הזו, מיטיבה לשקף במובן מסוים את יחס התרבות הישראלית למרחב הערבי שמקיף אותנו. כמיהה, שמהולה בחוסר הבנה וחשש, לצד תחושת קרבה גדולה, שמסויגת בריחוק בלתי נמנע שמציבים מכשולי השפה והגבולות הגיאוגרפיים הסגורים.

השפה והמוזיקה הערבית הן חלק בלתי נפרד מהתרבות המזרחית בישראל. למוזיקה הערבית קהל עצום. מנגנים אותה בהיכלי התרבות, בחפלות וגם במסיבות היפסטרים ביפו ובמרכז תל אביב. בעוד שהערבית היוותה מאז ומתמיד חלק אינטגרלי מעולם החפלות וסצנות השוליים של הז'אנר, תופעה בולטת של השנים האחרונות היא חיבוק גדול דווקא מן המיינסטרים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשילוב טקסטים בערבית ולחנים ערביים בשירים שהפכו ללהיטים גדולים.

על קצה המזלג, ניתן למנות להיטים כמו "אלבינה" של עדן בן זקן, את "יאללה יאללה" של מאור אדרי ו"וואי לי" של עומר אדם לפי לחן של יאסר ג'לאל. הגדילה לעשות מי שנחשבת לזמרת המובילה בז'אנר זה שני עשורים, שרית חדד, שבאלבומה האחרון שולבו טקסטים בערבית במילות הפזמון של מספר שירים. אחד מהם, כונה בפשטות בתעתיק עברי "אינתה דאימן" ("אתה תמיד").

לא ניתן לדבר על חיבוק מהמיינסטרים למוזיקה הערבית בלי להזכיר את נסרין קדרי. קדרי, זמרת ערבייה-מוסלמית, זוכת העונה הראשונה של "אייל גולן קורא לך", זוכה לפופולריות רבה בשנים האחרונות, בין היתר, בזכות שירים המשלבים טקסטים בערבית עם טקסטים בעברית ביניהם הלהיטים "חייאתי" ובנאדיק" ("קראתי לך"). לאור ההצלחה הגדולה של נסרין, לא ניתן שלא לתהות, כיצד קרה שאת מספר האמנים הערבים או הדרוזים, שזכו עד כה להצלחה ולפרסום במוזיקה הים-תיכוני, ניתן למנות על אצבעות כף יד אחת? איך ייתכן שאלו מתוכם שחדרו אל לב המיינסטרים של הז'אנר ולתודעת הקהל הרחב מעטים אף יותר?

המוזיקאי הערבי המפורסם ביותר שחדר לתודעת הקהל הרחב, ושמו ושיריו זכורים ומושמעים עד היום הוא כנראה סמיר שוקרי, ששירו הזכור ביותר הוא הלהיט "רונה". שוקרי, ערבי-מוסלמי שגדל בעכו, מתגורר בארה"ב זה שנים רבות, ומספר על תקופת הזוהר שהגיע בעקבות ההצלחה של "רונה". בשנות השמונים השתלב שוקרי בסצנת מועדוני המוזיקה בניו יורק. "הופעתי עם כל סוגי המוזיקה - עברית, יוונית, אפילו יידיש", הוא מספר. "ב-1986 החלטתי להקליט תקליט בישראל, ואחרי ההקלטות חזרתי לארצות הברית. בזמן שהייתי בניו יורק, תפס בישראל השיר 'רונה', לא תכננתי לחזור לארץ אז".

"באותה התקופה הייתי פרוד מאשתי, כשרונה, בתי, הייתה בת שלוש. השיר רונה הוא שיר געגועים, אשתי לקחה את הילדים, זאת הייתה תקופה קשה, את המלים לשיר כתבה יפית אביטן, שהייתה האמרגנית שלי, לפי הסיפור שלי".

על החזרה לישראל מדבר שוקרי בחיוך רחב. "ברדיו אז היה קשה לשמוע מזרחית, רונה היה להיט בקסטות בתחנה המרכזית. האמרגנית שלי התקשרה ואמרה לי – אתה חייב לחזור לישראל. בארץ הכול חיכה לי על מגש מזהב, הפרסום היה מהיר, הייתי מופיע 3-4 פעמים בלילה. הייתי מופיע גם הרבה בצרפת, היהודים הצפון אפריקאים אהבו מאוד את הסגנון הערבי-מזרחי שלי".

קיבלת בזמנו חיבוק גדול גם מהמיינסטרים בישראל.

"הופעתי אז בטלוויזיה, גם אצל גבי גזית וגם אצל רבקה מיכאלי, מאז ההופעה אצל גזית הייתה לי עלייה גדולה, והוצאתי עוד תקליט עם הלהיט 'חי כמו פרפר' שכתב לי עוזי חיטמן".

שמו של שוקרי מוכר לרוב הציבור, וישנם אחרים, דוגמת הזמר ג'ורג' בר, ששיריו מככבים בכל חפלה וחתונה ("מברוק עליק", "ג'ינה ג'ינה, "חנינה יא יומא", "הלו הלו" ו"יוסי יוסי") אך שמו פחות ידוע. בר, חצי לבנוני-חצי פולני, נולד ביפו בשנות הששים, ומתגורר היום בשכונת הר חומה בירושלים. "גרנו מעל בית כנסת, והושפעתי רבות מן הנגינות והפיוטים בבית הכנסת. לאבא שלי הייתה מסעדה ביפו באזור בו התרכזו כל מועדוני המוזיקה".

בר מוכר מאוד בזכות השיר הערבי "מברוק עליק", שהיה לדבריו זרוק באיזושהי פינה, "נתתי לו עיבוד שהתאים לקהל בישראל והפך ללהיט ענק". את אותו טיפול העניק בר לשירים כמו "חביבתי יעני" ו"בינת אל סולטן" שהם להיטי ענק עד היום. "לקחתי את השירים והתאמתי אותם לאוזן הישראלית". נוסף על אלו, מספר בר על תרומה גדולה אחרת לסצנה הערבית-מזרחית בארץ: הכנסתה של הדרבוקה לראשונה להופעות במועדונים. "בתקופה בה הופעתי במועדונים הכנסתי להופעות לראשונה את הדרבוקה שהלהיבה את הקהל. הדרבוקה המקורית עשויה מחרס ומעור כבש, אז החלו לשווק במצרים דרבוקה מפלסטיק, נסעתי למצרים ומשם הבאתי את הדרבוקות הללו, לפני כן בהופעות לא היה נהוג להשתמש בדרבוקה אלא בתופים בלבד". גם בר, כמו שוקרי, עזב את הארץ לשנים רבות והשתקע במשך למעלה מעשור באוסטרליה.

באותה תקופה הופעת המון והתפרנסת יפה? למה החלטת לעזוב?

"הוריי עזבו את יפו לטובת אוסטרליה אליה היגר אחי קודם לכן. הייתי צריך לקבל החלטה לגבי העתיד שלי, הרגשתי שובע מהעשייה המוזיקלית, היום אני מבין שלא טעיתי ואני מרוצה מאוד מההחלטה".

העובדה כי גם שוקרי וגם בר, זכו בישראל להצלחה לא מבוטלת והחליטו בכל זאת לבנות את עתידם מעבר לים מביאה לתהייה לגבי הסיבות לבחירה. האומנם המכשולים העומדים בפני האמנים הערבים גדולים עד כדי כך?

שוקרי מספר בגילוי לב על ההחלטה לעזוב. "היה לי קטע לא נעים, הוצאתי סינגל, בשם 'לא ייקחו אותך ממני' שכתב לי אהוד מנור, ונעלם מהר מאוד מהרדיו, התברר לי שהיה קטע של אפליה והסינגל נזרק לזבל, אז התחלתי להרגיש לא טוב, כי אני ישראלי לכל דבר וגאה בזה, הדברים האלה פגעו בי, והיו עוד הרבה קטעים. הרגשתי קצת מחוץ למסגרת, שלא הולך, האינטואיציה שלי אמרה לי לחפש כיוון אחר".

עזבת כאן בכעס?

"לא שמרתי טינה, גם בראש שלי אמרתי לעצמי שהיה לי מספיק, וישראל קטנה, ורציתי להמשיך הלאה. אני אוהב את החיים, אוהב את הזולת, אני לא אוהב גזענות, ככה חונכתי וככה אשאר".

למרות ששיריו הפכו ללהיטים המנוגנים ומושרים בשמחות ומסיבות, אך שמו נותר אנונימי בציבור הרחב, בר מדבר באופן מפויס ואוהב מאוד על ישראל.

מדוע מעטים הזמרים הערבים שפילסו דרך אל המיינסטרים הישראלי?

"אני לא אוהב פוליטיקה, אני מגדיר את עצמי ישראלי-נוצרי, אני עושה מוזיקה יפה ושומעים אותי לפי המוזיקה שלי. מי שרוצה והוא טוב - יכול להגיע. אני ישראלי לכל דבר, שייך לפה ואוהב את האווירה בישראל, גם עם הדברים הפחות טובים".

בשנה שעברה חזר בר לישראל ושב להקליט ולהופיע. "יש לי תקליט חדש, את רוב השירים בו אני הלחנתי וכתבתי", הוא אומר. בתקופה ששהה באוסטרליה הפסיק להופיע במשך למעלה מעשר שנים. "ניגנתי, הלחנתי וכתבתי לעצמי באולפן בביתי, חסרה לי המוזיקה בדם, כמו שלאלכוהוליסט חסר המשקה, קבלתי סיפוק מלנגן בפרטיות בביתי. היום פחות אכפת לי כמה אעלה לבמה, חשוב לי לטפח את המוזיקה, לדאוג שישמעו את השירים שלי גם עוד עשרים שנה".

גם שוקרי מדבר בנימה אופטימית ומקרין אהבה לקהל הישראלי. "מאז שחזרתי לארצות הברית, המשכתי להופיע בכל העולם, השנה אני מתכנן גם להוציא תקליט חדש בעברית, אני מת על הקהל בארץ, הקהל כאן מיוחד, אני מקבל כאן הרבה חום. בישראל אני אייקון, ואני מכבד את זה מאוד, כל חיי התפרנסתי ממוזיקה, ברוך השם. רוב ההופעות שלי הן מול ישראלים ומול יהודים, ואני שמח היום מאוד לראות אמנים כמו נסרין קדרי שמשתלבים במוזיקה הישראלית".

גם בגזרה הנשית, ישנן זמרות מן המגזר הערבי והדרוזי, שזכו לקצור הצלחה לא מבוטלת, בעיקר בסצנה - הטורקית - עצמאית, שזכתה לפופולריות עצומה, רגע לפני הפריצה הגדולה של המוזיקה המזרחית אל המיינסטרים בתחילת שנות האלפיים. שתי הזמרות הבולטות ביותר בנישה הזאת, היו אסאהלה יוסף מהיישוב הדרוזי דאלית אל-כרמל, וניבין, שהגיעה ממשפחה מוסלמית מיפו. יוסף זכורה לקהל בעיקר בזכות להיטים כמו "חייל משמר הגבול", "מלכת הלבבות" ו"אם את רווקה" – דואט שהקליטה עם קובי פרץ. שתי הזמרות נעלמו מן הנוף לקראת אמצע העשור, בעיקר לטובת זוגיות והקמת משפחה. אך בעוד שאסאלה הבליחה לאחרונה להופעה קצר בתכנית "אייל גולן קורא לך", ומתכננת בימים אלו קאמבאק, ניבין החליטה לנטוש לחלוטין את עולם המוזיקה ומסרבת בתוקף להתראיין.

הזמרת, שבתחילת שנות האלפיים, זכתה להצלחה חסרת תקדים עבור זמרת מהמגזר הערבי, זכורה למעריצים רבים עד היום. רק לשם המחשה, שירה "בורא עולם" למשל, זכה ליותר ממיליון צפיות ביוטיוב, ליין מסיבות הגייז המפורסם אריסה הקדיש לפני כמה שנים ערב לשיריה, וחיפוש פשוט בגוגל מראה כי בפורומים שונים באינטרנט הגולשים העלו ספקולציות שונות לגבי מוצאה ומה עלה בגורלה.

אורחן טורק, קלידן במקצועו, שעובד גם בתור מעבד ומפיק, גדל בשכנות לניבין, ולמעשה היה זה שגילה אותה ונתן לה את ההזדמנות להקליט. "בתור ילדה קטנה ניבין אהבה מאוד לשיר, והוריה ביקשו ממני להקליט עבורה שירים", מספר טורק, "את השיר הראשון הקלטנו ב-1997 כשהייתה בת 15. העניין היה רגיש משום שהייתה תלמידת בית-ספר וערבייה-מוסלמית. ההורים הסכימו שתיכנס לעולם הבידור רק בתנאי שתהיה בפיקוח צמוד של האחים שלה. את השיר "אהבה אסורה" (שעוסק בסיפור אהבה בין ערביה ליהודי, ע.ד) לאלבום הראשון הקלטנו בשנת 2000 כדואט עם הזמר תמיר גל, כשהיא עדיין תלמידת תיכון. באותה תקופה, תמיר היה פופולרי מאוד והאלבום היה להיט ענק. היא צברה פופולריות מידית, והצליחה להביא קהל של אלף איש להופעות. מהר מאוד, תוך מספר חודשים, היא הייתה מאוד מפורסמת".

"אצל ערבים זה קשה שילדה צעירה היא זמרת. היא הייתה בת פחות משמונה עשרה, אי אפשר היה לקחת אותה להופעות במועדוני הלילה למשל", מסביר טורק, "לאחר מכן הפסקתי לעבוד איתה, והיא עברה לעבוד עם תמיר גל, אתו הקליטה ארבעה אלבומים". בשלב מוקדם מאוד מחליטה ניבין, שמיצתה את עצמה בעולם המוזיקה. לדברי טורק, חלק מהסיבה הייתה נעוצה בכך שאחיה לא יכלו להמשיך ולהקדיש זמן כה רב ללוות אותה, ולכן החליטה לפרוש. "אנשים מתקשרים אליי ושואלים על ניבין כל הזמן, גם אחרי כל כך הרבה שנים".

מהו לדעתך סוד הקסם שלה? שתרם להצלחה, ולכך שהיא זכורה עד עכשיו?

"יש לה קול מאוד מאוד מיוחד, אין שנייה לה, בעלת כשרון טבעי יוצא דופן. עד היום אני מקבל טלפונים והתעניינות מצד עיתונאים ותכניות טלוויזיה ואני גאה בכך מאוד. זה מרגש לשמוע אחרי שנים שזוכרים אותה. היא היום אישה דתייה ואדוקה בדת האסלאם, אימא לילדים, ומתלבשת בסגנון מסורתי".

על עטיפות התקליטים היא מופיעה בבגדים חילוניים לחלוטין.

"זה היה לפני שהתחתנה. בתור נערה היו לה חלומות להתפרסם, היא הגיעה ממשפחה מודרנית – ישראלית לכל דבר, אך עברה תהליך של התחזקות בדת".

יש סיכוי שנזכה לקאמבק ממנה?

"אין סיכוי בעולם, היא אדוקה מאוד מאוד ורחוקה מהעולם הזה".

קשה מאוד להתעלם מן העובדה שגם אם קהל אוהדי המוזיקה המזרחית קיבל אליו לאורך השנים אמנים ערבים ודרוזים, אשר שרים ומגיעים מן השפה והתרבות הערבית, המשותף לשוקרי, לבר, וגם לאסהלאה וניבין, כל אחד מסיבותיו שלו, הוא שהם ויתרו, על אף הצלחה ופופולריות לא מבוטלת, על הניסיון לנהל קריירה בתוך המיינסטרים של התרבות הישראלית, ובמידה רבה אפילו במיינסטרים של התרבות המזרחית.

איש התקשורת רון כחלילי, שחוקר בעשייתו הטלוויזיונית את התרבות המזרחית בישראל, מדבר על הסוגיה מנקודת מבט המבדילה בין הקהל והתרבות המזרחיים לבין המיינסטרים הישראלי, אשר מורכב להשקפתו "מישראליות שמתורגמת לאשכנזיות". לדבריו, הסיבה אולי לחוסר הקבלה של זמרים ערבים אל המיינסטרים של הז'אנר המזרחי, היא החשש של הקהל להזדהות עם "הערביות".

"כשאתה אומר למזרחי שהשורשים שלו הם ערביים, וכל מה ששייך למקור ממנו באו המזרחים, לשפה ולהיסטוריה, נחשב פתאום לאויב, אז אני צריך להרחיק ממני את הערביות שלי, לדאוג שהילדים והנכדים שלי יעשו כמוני וילכו למקום הנכון", אומר כחלילי. "כדי לשרוד ולהצליח אני חייב להרוג את הערבי שבתוכי ולהמציא את עצמי מחדש, כמו שהאשכנזים מחקו את היידיש ואת תרבות השטייטעל".

חגי אוזן, עיתונאי, ומנהלה האישי של נסרין קדרי, מדבר דווקא על פתיחות גדולה בקרב קהל אוהדי הז'אנר. "במוזיקה המזרחית אין ממש מחסום, המוזיקה המזרחית מאוד מקבלת את המוזיקה הערבית שהיא חלק אינטגרלי ממנה, כמה שזה נשמע סטראוטיפי שמדובר בקהל ימני-מזרחי וכל מה שמשתמע מכך, דווקא יש בו פלורליזם מדהים שמקבל את כולם. דה פקטו, הז'אנר המזרחי הוא הכי פתוח שיש".

הבנת העבר חשובה, אך חשובה יותר הבנת ההווה והעתיד הצפוי לאמנים ערבים ולאמנים שיוצרים בערבית כחלק מהתרבות הישראלית. האומנם נסרין קדרי מהווה את הסנונית שמבשרת את בוא האביב? או שמדובר בתופעה חד פעמית שאינה מעידה על שינויים בקנה מידה גדול יותר? אוזן אופטימי ומזהה תהליכים של שינוי בעקבות הצלחתה. "אנחנו מקבלים כל הזמן פניות, יש תחושה שההצלחה של נסרין מאפשרת ליצור דברים דומים, זה תהליך שקורה", הוא מסביר.

לעומתו כחלילי מדבר על תמורות עמוקות בקרב הקהל הימני-המזרחי. "הקהל המזרחי, הבשר של הימין, עושה עכשיו מהלך רדיקלי - לוקחים את הערבים והופכים אותם לחלק לגיטימי בתוך התרבות שלהם. יותר ויותר זמרים מזרחיים, ביניהם בולטים כמו שרית חדד, מקליטים שירים בערבית בלי להתבייש. המזרחיים מוכיחים שהם גשר לשלום בפרקטיקה ולא במלים. לא בז'נבה, אלא פה בישראל".

ביטוי לתהליך אותו מזהים אוזן וכחלילי ניתן היה לראות בעונה הנוכחית של התכנית "אייל גולן קורא לכם", דווקא מכיוון בני העדה הדרוזית. גם לזמרים הדרוזים היסטוריה ארוכה במוזיקה המזרחית בישראל. הבולט שבהם הוא מייק שריף, הלא הוא שריף ילד הפלא הדרוזי שלהיטו בסבוסה הפך אותו לכוכב. בעונה ששודרה בחודשים האחרונים, לא פחות משלושה זמרים דרוזים הגיעו לשלבים מתקדמים. איהב אטילה, לואי עלי וגיידא אבו עואד, שגם הגיעה כפיינליסטית לרביעיית הגמר.

שיחה עם אטילה ועלי מגלה כי השלושה הגיעו אל הז'אנר המזרחי ממקומות שונים. אטילה, בן 23 מבית ג'אן, מעיד כי הוא "גדל על המוזיקה המזרחית, בעיקר על הקלאסיקות כמו זוהר ארגוב וישי לוי. אני מעריץ את אייל ומתחבר יותר למוזיקה המזרחית, בתכניות אחרות יותר קשה לבוא לידי ביטוי". לעומתו, לואי עלי, בן 24 מכפר מרר, זמר חתונות במגזר הדרוזי, מספר שלפני ההשתתפות בתכנית ההיכרות שלו עם מוזיקה בשפה העברית הייתה דלה מאוד. "לא חשבתי שאגיע לשלבים המתקדמים, כי אני לא מכיר שירים בעברית".

מה הכוונה "לא מכיר"?

"אני פשוט לא מכיר מוזיקה ישראלית, מאז תחילת התכנית הבנתי שאני צריך להשקיע, עזבתי הכול, והתחלתי לשמוע שירים בעברית".

שניהם מדברים על ההשתתפות בתכנית כעל חלום גדול שהתגשם. אטילה מספר ש"בזכות התכנית, התפרסמתי המון, ואני מקבל פניות ובקשות להופעות. זה החלום שלי ואני מגשים אותו, בעתיד אני רואה את עצמי בקיסריה, בעזרת השם".

אטילה ועלי מדברים באופן פתוח על המכשולים שעלולים לעמוד בפניהם בדרך אל המיינסטרים כדוברים של השפה הערבית. אטילה לדבריו מרגיש נוח מאוד עם העברית. "לי אין בעיה בכלל, אני תמיד שר בעברית. גם בתכנית שרתי שיר אחד בערבית וזהו, אני מאזין למוזיקה הישראלית מילדות ומחובר אליה מאוד".

לעלי תכניות משלו עבור המשך הדרך. "הכוונה שלי היא להמשיך עם סגנון מיוחד שלי, לשיר שירים שמשלבים בין עברית וערבית".

אתה מרגיש שהשפה עלולה להוות מכשול עבורך?

"אין קושי, לי אישית יש בעיה עם המבטא, אבל שפת האם שלי היא ערבית ואין מה לעשות, אני נולדתי דרוזי ואני דובר ערבית, אני לא רואה את זה כקושי".

בין אם הצלחתה של קדרי היא הסנונית שמבשרת את בוא האביב, ובין אם יש לפני החברה הישראלית עוד דרך ארוכה לשילוב אמנים ממוצא ערבי בתרבות המיינסטרים, ייתכן שדווקא התובנה החשובה ביותר מהשיחות עם האמנים ואנשי המקצוע, היא כי התהליכים והתרבות שצומחים מהשטח משמעותיים יותר מכל ניסיון מלאכותי לייצר דו-קיום.

העובדה כי גם ארבעה וחמישה עשורים אחרי העזיבה הגדולה של יהודי ארצות ערב והמזרח, וההגירה לישראל, לא נשכחו מלבם של בני הדור השני, השלישי, ואפילו הרביעי, האהבה והחיבור הגדול למוזיקה הערבית - על המקאמים, הרבע טון וכלי הנגינה המיוחדים שלה - מזכירה ומנכיחה שוב ושוב, כמאמר השיר, ש"פה זה לא אירופה". וכמה שלא ננסה להפנות את העיניים לעבר המערב, לבה של התרבות הישראלית נטוע עמוקות במזרח התיכון.