העיסוק בשאלת המוסר בתיאטרון הפך ללעוס וממוחזר עם השנים. כמעט כל מחזה, מטרגדיות יווניות ועד להצגות המודרניות ביותר, נוגע ומתחבט בסוגיה מה מותר ומה אסור. מסיבה זו לא היתה שום ציפייה יוצאת דופן מ"עמודי החברה" של הנריק איבסן, שעלה בפעם השלישית בתיאטרון הרפרטוארי בישראל (אחרי "הבימה" ב-1940 ותיאטרון באר שבע ב-1983). עוד סיפורים על שחיתות, פערי מעמדות, הקשר לימינו ויאדה יאדה.
גם השילוב שבין ארתור קוגן ואיתי טיראן בישר על עוד מאותו הדבר. קוגן וטיראן עיבדו ותרגמו את המחזה הזה, ממש כשם שעשו יחד ב"איבנוב" לפני כמעט שנתיים, והלא אין נביא זעם גדול מצ'כוב שיוצא נגד הקדמה והסתאבות המין האנושי. אם מתעקשים לגלוש כבר עכשיו לשורה התחתונה, אפשר אפילו להגיד שחלק מהתחזיות הקודרות לגבי הבנאליות של "עמודי החברה" מתממשות. אבל יש גם סיבות ללכת לראות אותו.
קרסטן ברניק (טיראן) הוא איש עסקים אמיד, דור המשך לשושלת ספנות מצליחה, בעיירה נורבגית קטנה ומתחסדת במאה ה-19. העובדה שברניק מעסיק פועלים רבים ושיש לו תוכניות גדולות להתעשרות שתשפיע לחיוב גם על התושבים, גורמת להם להעריץ אותו באופן עיוור. מזה 15 שנים ברניק מכהן כראש המועצה בזכות היותו אדם הגון ללא רבב, אבל אז מגיעות לביקור שתי דמויות מעברו - האחים של רעייתו בטי (אנסטסיה פיין), יוהן טונסן (אסף סולומון) ולונה הסל (הלנה ירלובה) וקופת שרצים גדולה מאיימת להיפתח.
זה היה המחזה הראשון של איבסן שהוצג באנגלית, ואף שלא נחשב לגדול והעוצמתי שבמחזותיו, היה הקטליזטור לכניסתו לתודעה כחשוב ופורץ דרך גם מחוץ לנורבגיה. 140 שנים אחרי עלייתו הוא עדיין שורד בזכות האקטואליות שלו, וכאן אולי הזמן לעצור עם המסר המעצבן הזה. הרי בכל יום מחדש, מצ'כוב ועד ברכט, טוחנים לכם במוח את "תראו כמה זה רלוונטי גם היום, לחברה המודרנית המושחתת". מצד שני, הרי כל הקסם של הצגה הוא ביכולתה לשמור על חיי נצח, וממש כשם שהנציחו היטב את "איבנוב", קוגן וטיראן מצליחים להפיק כמעט את המיטב גם ב"עמודי החברה".
כמעט, משום שלא ממש הולך להם חלק. האקספוזיציה ארוכה ומתישה ו-40 הדקות הראשונות הן סבל צרוף של שעמום. ואז, מעל פי הבאר שאליה נופל הצוות, ובכללו טיראן שנראה מנומנם משהו, מפציעים ירלובה וסולומון, מושיטים יד ארוכה ומחלצים את ההצגה. השחקנים על הבמה, שקודם נראו (אולי רק בעיני) עצורים מעט משתחררים והכול הופך לקולח ומעניין יותר. טיראן נוגע בפסגות הדרמטיות שאליהן הוכיח שהוא מסוגל להגיע לא מעט פעמים בעבר, ושוב מצדיק את מעמדו כאחד מגדולי שחקני התיאטרון בישראל. ירלובה היא באנקר -העיניים הגדולות, הקול הנוקב ויכולת המשחק המרשימה גורמים לה לשייט בביטחון כאחת המנצחות הגדולות של המחזה. בכלל, איבסן דגל בנצחונות נשיים, וזה משהו שלעולם לא נמאס לראות - כיצד במאה ה-19, עידן שבו "נשים לא מבינות דבר", כדברי ברניק, היוצר הנורבגי דאג לקדם אותן בסולם, הרבה לפני שהחברה היתה מוכנה לכך.
שתי דמויות נוספות בלטו בעיני. האחת היא זו של הילמר טונסן, בטלן חובב מועדונים, שמגולם על ידי אורי רביץ שעושה תפקיד משעשע באופן קיצוני ויעיל. השנייה, כאמור, שייכת לאסף סולומון בתפקיד יוהן טונסן. סולומון עבר כברת דרך ארוכה מתיאטרון חיפה ואנסמבל הרצליה לבמת הקאמרי, אבל לא ממש הצליח לפרוץ. הכניסה שלו עושה טוב למחזה, גם בזכות אישיות כובשת ומראה קלאסי של נבל מזוקן עם חיוך מרושע, אדם אפל שמסתיר הרבה סודות. מאוחר יותר מתגלים רבדים נוספים באישיותו של טונסן, אותם חושף סולומון באמינות רבה. ראוי לציין גם את ההלבשה של מוני מדניק והתפאורה המעולה של סשה ליסיאנסקי. אחרי לא מעט מחזות מינימליסטיים שהועלו לאחרונה על הבמות, נחמד לראות הצגה שלא מקמצת על הקהל.
כאמור, אין ב"עמודי החברה" משהו שלא ראינו כבר, לכאורה, אבל הציוות של טיראן וקוגן כן מייצר תוצאה חיובית. הסוף הדביק והמתחנף נראה מהוה ושבלוני, אולם שוב, צריך לזכור ולהעריך את העובדה שלפני 140 שנים סיומים מסוג זה לא היו טריוויאליים. זה לא מחזה שיפיל אתכם מהכיסא, אבל ההפקה והליהוק לא יוציאו אתכם בתחושת אכזבה.