שני אקמול ואתה עף, בנאדם

לפני ארבע שנים פרץ הבמאי דאג לימן לתודעה עם "סווינגרס", וכולם היו נורא גאים בו. אפילו דנה מודן התמוגגה. ב"גו" זה נראה כאילו לימן אכל עותק של "ספרות זולה" לארוחת ערב ודחף אצבע לגרון כדי להקיא אותו לפני שהוא הולך לרייב, כדי שהאקסטזי יעלה כמו שצריך, כי הוא שמע שזה מה שהצעירים המגניבים עושים. אבל למי שזקוק באמצע הלילה לסרט גרובי-מגנובי וצעירצ'יקי כזה לדור הפוסט-טרנטינואי ומתעצל ללכת עד לווידיאומט, זאת אחת האופציות הסבירות שיש להום סינמה להציע.

"גו" מחולק לשלושה סיפורים, שבסוף גם מתחברים, ולכן אסור לי לגלות שום דבר כדי לא להרוס. ההפתעות העלילתיות הן אחת מנקודות האור של הסרט, אז אני באמת אהיה ילדה טובה. מה שאפשר לספר זה שהסיפור הראשון, בכיכובן של קייטי הולמס מ"דוסון קריק" ושרה פולי מ"המתיקות שאחרי", נראה כמו אנקדוטת אקסטזי משעשעת של אומת הדאנס, מהסוג שבטח מריצים במזדרונות של "ניוזיק".

יש בו דילר משוגע, ילדים מטומטמים שאפשר למכור להם אקמולים - כל מה שצריך. בסיפורים הבאים כבר יש יותר סקס ואלימות, שיחות על ארטיפקטים של תרבות פופולרית על רקע דיינרים אמריקאיים מסורתיים, ושאר טרנטיניזציה בשקל. אבל לא נורא, העיקר שמשחיתים פה קצת את ג'ואי פוטר הקטנה. ככה יש לדוסון כבר שתי סיבות להתעצבן.