אחרי שנים של צפייה בסדרה "לויס וקלארק" (הרבה לפני שטרי האצ'ר הפכה להיות עקרת בית נואשת, במקביל לימי "they're real and they're spectacular" ב"סיינפלד") חלמתי לעבוד בעיתון "הדיילי פלאנט", בו לויס ליין העבירה את ימיה כעיתונאית נושכת סטייל איילה חסון לצד מושא אהבתה סופרמן, כולל טיסות בין הכוכבים פרו-בונו (יש נשים שפשוט יש להן הכל).
לכן כשקיבלתי את ההצעה חסרת התקדים והמרגשת להגשים חלום ילדות ישן בעולם העיתונות (שמזמן כבר הפכה לעיתונות המקוונת אבל אל תהיו קטנוניים), לא היססתי לרגע וצעקתי כזה "כן!" שנראה לי שאפילו הם הופתעו. מאוחר יותר, בפגישתנו הראשונה (ככה זה באקטואליה, יש ישיבות מערכת), כשהתברר שכל עיתונאי וואלה! תרבות הם גברים, הבנתי שאני בסך הכל עלה התאנה שאיתו הם רוצים לכסות על הבושה המגדרית של המחלקה שלהם. הבנתי שאני בסה"כ כלי. תירוץ. אמתלה. עוד תקן של אישה במערכת גברית פטריארכלית ושמרנית נלי, עלה התאנה השברירי של האליטה העיתונאית.
אבל מאחר שכבר הראיתי התלהבות יתר מהאופציה להיות עורכת אורחת (אוי, זה נשמע כל כך טוב) מיד שכחתי את הערכים שלי ומיהרתי לשתף עם הבנים פעולה ואולי גם לעשות להם חשק להכניס קצת גירלז למקום האפרורי הזה, שאחר כך התברר שנקרא בפיהם "חדר הפיצות" (?), אין ספק שעם עוד כמה בחורות חדר הפיצות היה הופך לחדר הסושי במהרה. אבל עוד חזון למועד ואטפל בזה אחרי מינוי הקבע.
בכל מקרה, אחרי ששככו להן ההתלהבות וההתייסרות, העליתי בפני אדוני חדר הפיצות את השאלה מה בעצם עושה עורכת אורחת - חוץ מהשם המפוצץ שאני הולכת להוסיף לסטטוס שלי בהקדם. הם פשוט אמרו: "מה שאת רוצה", אולי המשפט האהוב על כל אישה באשר היא אישה! על כן סיפרתי להם על שלל הנושאים המוזרים והמשעממים שבהם אני מתעניינת, כמו גורלה של השפה העברית, בריחת המוחות היצירתיים לחו"ל, המשמעות של תרבות בארצנו ומי בכלל צריך אותה ומה זה אומר, המסע של "הבימה" לסנט פטרבורג ועוד אנשים מוכשרים שחייבים כבר לתת להם צ'אנס.
ואז הם קצת היו בשוק (או שיכול להיות שאני פשוט דיברתי ממש מהר ולקח להם זמן לחבר את כל המלל לכדי משפטים עם משמעות) ולבסוף אמרו "אוקיי, סבבה", שזאת התשובה של כל הגברים בעולם על כל דבר בערך. עם השנים למדתי שיש סימנים חיוביים בתשובה הזו. לפעמים "אוקיי, סבבה" עדיף על "בשבילי בלי סוכר, חמודה, וקצת חלב" או "מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים?". אבל כמו שרומא לא נבנתה ביום אחד, גם אנחנו לא מפחדות מדרך ארוכה! חדר הפיצות לא ייהרס ביום אחד, אבל זה יקרה.
בינתיים הם החליטו לתת כותרת ולאגד את כל המלל שלי לכדי תמה של "אורחים במקום אחר". נו, כי סוכות, ובגלל שכאמור האנשים המוכשרים עזבו אותנו לטובת הגויים. אז הסכמתי לקבל מעט הוראות מגבוה, בכל זאת אני אישה, שלא תעלה לי לראש כל הסמכות הזו.
אוהבת אתכם מערכת וואלה! תרבות. וואלה, הפתעתם! ולכם הקוראים, מקווה שתיהנו משלל נושאים מוזרים שהבנים הסכימו שאעשה תחת הטייטל "העדפה מתקנת". לאב יו.
