הבשרניים

שצף הקצף הנוכחי של זמרות סול חדש גרם לי לשנות לחלוטין את הפרספקטיבה שלי לגבי המין הנשי. אם פעם פנטזיות הנער הלבן שלי התמקדו בעיקר בסיטואציה שבה אני מכייף עם חבורת כפילות של גרייס ג'ונס, רק עם חזה הרבה יותר גדול (שתיים מקדימה, שתיים מאחורה ועוד אחת לקינוח), הרי שהיום אני חולם על ג'יל סקוט ואנג'י סטון, מאמות מפוארות שכמותן, כשהן גוהרות מעלי, מכסות אותי בשמיכת סאטן ולוחשות לי עם הקול היפה שלהן שיר ערש בקצב האר נ' בי: "ניסו, ניסו, אתה בחור לא רגיל/ כל היום רק קיפינג איט ריל".

אני חושב שהמהפך באספירציות הדמיוניות שלי מעיד על שני דברים: ראשית, התרגלתי לכך שאפריקה, כמודל סקסואלי, תישאר בשבילי לנצח הבטחה בלתי ממומשת, ושנית, ההתענגות העצומה על הניאו-סול שווה בעיניי לתענוגות הבשרניים ביותר. את שניהם אני עושה לאט, בעדינות ובמשך כשעה.

אם אריקה באדו, ג'אגואר רייט וטוויט הגדירו מחדש את האופן שבו אני צורך דימויים, הרי שדיאנג'לו ובילאל פשוט עושים לי טוב על הנשמה. “Voodoo”, ללא ספק נקודת הציון המשמעותית ביותר בדברי הניאו-סול הגברי, הוא בשבילי שיא לא נורמלי, המשלב בין השפעות היסטוריות לאלמנטים עדכניים ברמות כאלה של דיוק וחרמנות שכל פעם שאני שומע את הביצוע של דיאנג'לו ל-“Feel Like Makin` Love” של ג'ורג' בנסון אני נזקק לעירוי הורמונלי.

בכל מקרה, הנה ארבעה יוצרים גברים-גברים וסולנים משטחי הניאו-סול (הגדרה שיש בה חטא מסוים, אבל זה מה יש). כמה מהם מרפרפים עם דיפ-האוס, כולם מושפעים מסטיבי וונדר ופרינס, אבל ממש לא בקטע מעתיקני, הם מולטי מוכשרים ורובם הוציאו בזמן האחרון אלבומים הכרחיים לגמרי.

נתחיל עם רפאל סאדיק (Raphael Saadiq). אלבום הבכורה שלו, “Instant Vintage”, יוצא לאחר שסאדיק היה פעיל במשך שנים בסצנת האר נ' בי כחבר בהרכב הניו-ג'אק סווינג המצליח “Tony! Toni! Tone!” (שהיו כמו בויז טו מן, רק יותר חתיכים) וכמייסד השלישיה המגניבה לוסי פרל ביחד עם עלי שאהיד מוחמד (לשעבר מ"אה טרייב קולד קווסט"). כמפיק, הרפאל סאדיק הזה עומד מאחורי כמה קטעים מצוינים: “Lady” של דיאנג'לו,
"Brotha” של אנג'י סטון, הפקות לבילאל, טי.אל.סי, אייסלי בראדרז ומייסי גריי. בקיצור, מה שנקרא, דמות מפתח. וקודם כל למסקנה הסופית: “Instant Vintage” הוא אלבום הניאו-סול השלם והמעולה ביותר מאז “Voodoo”. תאמינו לי, מדובר בקלאסיקה! יש בו המון דברים וכולם נשמעים עשר מתוך עשר: סול, אר נ' בי, היפ הופ, רוק סבנטיזי, גוספל וחוזר חלילה. לסאדיק יש קול רב מגוון ורב מנעדים, הוא מארח כאן את אנג'י סטון, דיאנג'לו וטי-בוז מטי.אל.סי למסיבת אר נ' בי אהבהבים יוצאת מן הכלל בהפקת גורמט בטוב טעם. רגע אחד הוא פרינס ורגעים אחרים הוא פריצ'ר-מן, לעתים הוא רציני ולעתים אירוני, הוא שר בלדות אכזבה מרגשות ואחר כך מפציץ בשירי כיבושין. “Instant Vintage” קובע סטנדרטים קשוחים לאיך שהאר נ' בי הפופולרי צריך להישמע מכאן ואילך: נגיש והמוני וגם חדשני בצורה שבה הוא מקפצץ באלגנטיות בין ז'אנרים והשפעות. חכם, עשיר ויפהפה.

את קולו של פיוון אברט (Peven Everett) מכירים חובבי ההאוס משני הקטעים הכי קלאסיים של רוי דייויס ג'וניור: “Gabrielle” ו“Watch Them Come”, שכנראה יעטרו כל סט דיפ-ווקאל האוס במאה השנים הקרובות. אברט הוא חצוצרן ג'אז בהשכלתו (ניגן עם ברנפורד מרסליס), ובמהלך השנתיים האחרונות הוא הוציא חופן של תקליטונים שהפכו אותו לאחד מהיוצרים הכי פולחניים באזורים בהם מעריכים כל מה שהוא חם ונעים. הוא כבר הוציא שני אלבומים צנועים בלייבל הפרטי שלו, אבל התקליט החדש, “Studio Confessions”, ימקד אליו תשומת לב גבוהה מהרגיל, ובצדק: פיוון אברט הוא זמר נשמה מרגש, לקול שלו יש את העדינות של אדי קנדריקס, את החספוס של ברברה סטרייסנד ואת הנאיביות של בן טיפש עשרה. הוא כותב שירים גוטה-גוטה, החל מבלדות מרווין גיי חנפניות ועד לצ'יקצ'וקי לאטינו. אברט הוא בחור מסורתי מאוד – זאת אומרת שכל קטע שלו הוא הכי מוטאון שאפשר – אבל החיבור שלו לסצינת ההאוס של שיקגו ניכר לכל אורך הדרך. הסול שלו האוסי באופן שהוא מנענע את עצמו, הוא עמוק ואלקטרוני. כפל הזהויות של פיוון אברט הוא ברכה גדולה והרווח של “Studio Confessions” הוא עצום: זה תקליט הדיפ-האוס הכי ניאו סול ותקליט הניאו-סול הכי דיפ האוס שניתן היה לחשוב עליו.

התקליט הראשון של מיוזיק סולצ'יילד, “Aijuswanaseing”, היה תקליט סבבה, אם כי לא שמעתי אף אחד שטוען שעף לו המוח ממנו. התקליט החדש שלו, “Juslisen”, גם כן סבבה, אבל מיוזיק (שהעיף את השם השני שלו) שוב לא מתעלה מעל סך ההשפעות הברורות מאליהן. מדובר במוצר פילדלפיה-סול אופייני עם מקדם פתיינות מביך יחסית ויש בו שירים שקשה לבוא אליהם בטענות. ההפקה חלקלקה והעיבודים כמו שצריך, אבל “Juslisen” הוא עדות לביסוס המהיר מדי של הניאו-סול בגבולות הקלישאות של עצמו. אז מה אם מיוזיק נשמע כמו סטיבי וונדר ונותן מעצמו כמו מרווין? אין בתקליט הזה את הערך המוסף של ה"ניאו", והבינוניות שלו היא סיבה טובה לפסימיות. מיוזיק ו-“Juslisen” הם העתיד של הניאו-סול אם הוא יתחיל להאמין במה שאומרים עליו: שבלוני וחסר השראה, חיקוי דהוי ועצלני של המקורות. ועדיין זה משהו שמאוד כיף להאזין לו.

ג'וזף "אמפ" פידלר (Amp Fiddler) הוציא לפני כשלושה חודשים את “Basementality”, אי.פי עם ארבעה מהקטעים הכי מוצלחים שיצאו מדטרויט בשנה האחרונה. כקלידן ומוזיקאי, אמפ פידלר הוא כלי אחושרמוטה: הוא ניגן ב-“Graffiti Bridge” של פרינס, הופיע והקליט עם ג'ורג' קלינטון והפי-Fאנק בכמה וכמה אלבומים, ניגן עם הברנד ניו הביז ואפילו השתתף באלבום הבכורה של הצמד הנשכח צ'ארלס ואדי (עם הלהיט המצחיק “Would I Lie to You?”). את אלבום הבכורה שלו, “With Respect”, הוא הוציא תחת השם מיסטר פידלר ב-1990, ומאז הוא שמר על פרופיל מינימלי. “Basementality” הוא חתיכת בומבה רצינית: פידלר הוא זמר מדליק לאללה והוא נשמע כמו הד