גיחי גיחי

אז מה הקטע עם עלי ג'י? למה באמת כולם עדיין חושבים שהוא מצחיק? זאת אומרת, ב-1998, כשהכל התחיל, זה באמת היה מבדח והכל, אבל יותר מארבע שנים אחר כך, עם אוספי וידאו ודי.וי.די והופעות אורח בכל חור והאימוץ של מדונה והחיבוק של MTV וההנחייה של טקס פרסי הווידאו, להגיד שהדמות הזאת זוכה לחשיפת יתר יהיה אנדרסטייטמנט – וזה עוד כשאנחנו חווים את האימפקט שלה סתם בתור מדינת חסות. תארו לכם עד כמה זה מאוס בתוך בריטניה.

עד כמה אפשר לצחוק מזה? אז הוא חושב שהוא כושי, והוא בעצם ליצן אנגלי-לבן דפוק בשכל שלובש בגדים צהובים ומדבר אנגלית קלוקלת. אני אוריד את הכובע בפני סשה ברון כהן, שקלט את ההיגנבות המופרעת מההיפ הופ שסחפה את כל העולם בערך, והחליט לארגן פרודיה. אבל הדמות הזאת סיימה את תפקידה, ככה נראה לי.

אבל סביר להניח שאני טועה. הייתי במוצ"ש בסרט החדש שלו, יום אחרי הבכורה. לא היה מלא, אבל האנשים באולם צחקו כל הזמן. אני צחקתי כל בדיחה רביעית, אין לי לב מאבן. בסרט הזה, שמגולל את כניסתו של עלי ג'י לבית הנבחרים הבריטי, חסר מה שהיה מצחיק בסדרה. ההנמכה שמתבצעת לדמותו של עלי, ממראיין ביזארי לאידיוט בסגנון אדם סנדלר, מעוותת את יחסי המלך-אפס שהפכו את הדמות הזאת למה שהיא היתה.

ואולי חבל. כי לפעמים אפשר להעביר דמויות כאלה לקולנוע ולבנות עליהן פיצ'ר בצורה משמחת ונחמדת. תראו את "עולמו של ווויין" הראשון. לא סבבה? בטח שכן. אז הסרט החדש של עלי ג'י מעדיף לעשות את זה עם גגים על גגים, שתפקידם לעביר אותנו את השעה וחצי הזאת עם המון צחוקים על הומואים. המון. וקצת על בולבולים, וקצת על סטלנים, ושוב הומואים. איזה שעמום. סוחטים פה גימיק עייף. עדיף כבר שתביאו לי 35 שקל ואני אראה לכם את הבולבול שלי. זה הרבה יותר מצחיק.