מכונת קסם

גיא בר אמוץ מציג בגלריה טל אסתר פסלים, שהם בעצם רמקולים בצורות שונות: טיל, שני כוכבים ודרקון שהוא גם תרמיל גב. החומרים פשוטים, יומיומיים, נמוכים: שרשראות ברזל, גיגיות פלסטיק, כדורי טניס ומברגה. מבעד לרמקולים מושמעים בלופ שני שירים שנכתבו על ידי אוהד פישוף ומבוצעים על ידי להקת "לא", שהוקמה במיוחד ורק לכבוד התערוכה.

הרמקולים המפוסלים אינם מתפקדים כטרנסמיטרים שקופים עבור המוזיקה. החומריות שלהם נשמעת ולוקחת חלק פעיל ביצירת הסאונד המיוחד, העמום, המחוספס, או הירוד - כפי שהוא עלול להיתפס על פי קנה מידה צרכני. העובדה שהשירים נכתבו במיוחד עבור הרמקולים מורגשת; הם עובדים יחד בשיתוף פעולה מושלם. הפסלים, יחד עם המוזיקה הבוקעת מתוכם, נראים כמו מכונות קסם מופלאות. הקול הופך לעוד חומר שממנו מורכבת העבודה הפלסטית, ובאותה עת מעלה את האובייקטים החומריים לדרגה רוחנית כמעט.

גם המבקר בתערוכה אינו סתם צופה חיצוני ונייטרלי. מרגע שנכנסת אל תוך חלל הגלריה - נכנסת אל היצירה. אתה מצוי בתוך עננת הסאונד ומוזמן להסתובב סביב האובייקטים. התחושה היא שהצלילים הם שמגדירים את גבולות העבודה ולכן כל מה שמצוי בתוך גבולות אלה - השטיח, הכבלים, טרטור המזגן, שיחת המבקרים ושולחן הגלריה - גם הם חלק מהמיצב.

השילוב בין הדימויים הילדותיים (דרקון, כוכבים) לבין דימויים מעולם של תרבות צעירה-עכשווית (תרמיל מטיילים, מוזיקה אלקטרונית), ויחד איתם החומרים הפשוטים והמנגנונים החשופים, יוצרים עבור החווה סוג של פנטזיה עירונית אינטליגנטית או אופטימיות מתוקה (אך מודעת). בר אמוץ ופישוף יוצרים סביבה נעימה, פשוטה וידידותית למשתמש, זאת בניגוד לריחוק, האניגמטיות והצינה שיצירות אמנות נוטות לרוב להתהדר בהן.

עבור אזרח ביבי ישראל הפנטזיה הזו היא פנטזיה כפולה, מפני שהיא גם פנטזיה על האמן הישראלי החי בחו"ל - קרי פישוף או בן אמוץ, ששניהם חיים ויוצרים בלונדון. התחושה היא ש"שם" משוחררים האמנים מאינספור המגבלות והלחצים הכרוכים בזוועה המקומית, כאילו הם אזרחי העולם הגדול, חופשיים ליצור מה שבא להם, לעסוק בנושאים אוניברסליים או לא, לדבר על תרבות צעירה חוצת גבולות, לטוס ממקום למקום, להציג בגלריות בכל רחבי אירופה וליצור מיצבים אופטימיים ומקסימים מהסוג הזה.

זה אינו שיתוף הפעולה הראשון בין פישוף לבר אמוץ. שניהם הציגו יחד בעבר תערוכות דומות, במקומות שונים בעולם. כדי להתאים להקשר המקומי בחר פישוף לשלב מילים עבריות במוזיקה. למרות זאת, לא נראה לי שיש בתערוכה הזו משהו ישראלי מדי, ודאי שלא פוליטי. אבל עצם הידיעה שמדובר בשני אמנים ישראלים יוצרת דיאלוג עם ההקשר המקומי ומעלה שאלות מרעננות על זהות, לאומיות, יצירתיות ואמנות.

מתוך כך צפוי שתישאל גם השאלה: האם כאן, עכשיו, כשהתותחים רועמים, יש בכלל מקום לאופטימיות הזו, ליופי הזה, המנותק והאסקפיסטי, מקסים ככל שיהיה? נראה שהתשובה היא כן. מותר לנו.