המושג "מוזיקה ים תיכונית", שהשתרש פה מתישהו כתחליף למה שהכרנו כמוזיקה מזרחית, מבטא את הכמיהה הישראלית לברוח מהמזרח הקרוב. ומכיוון שאנחנו לא באמת רוצים להישאר בלי הצלילים, הריחות והצבעים של המזרח, טורקיה ויוון הקרובות מספקות את הקשר לתרבות המזרחית מבלי שנצטרך להתלכלך בערביות המקומית. קשה להסביר אחרת את ההצלחה האדירה של המוזיקה היוונית והטורקית בישראל, הצלחה שהטברנה של שמעון פרנס היא הביטוי הטלוויזיוני שלה.
בתוכנית הראשונה של העונה החדשה אירח פרנס בין השאר את ה"בואנה ויסטה קלאב" הישראלים, ותיקי תזמורת רשות השידור הישראלית, רובם מוזיקאים יהודים שעלו מעיראק. פרנס הציג את החברים בנחמדות המעושה שלו והוסיף גם חצי אזהרה: גם אם אתם לא אוהבים מוזיקה ערבית תקשיבו להם, הם פשוט נהדרים. בעצם הוא ביקש מהצופים להתגבר על הסלידה שלהם מהערביות, כאילו כולנו יוונים מלידה, וכאילו הבסיס של המוזיקה היוונית והערבית לא חופף בנקודות כה רבות.
תזמורת רשות השידור הוותיקה, שהתגלתה לנו לאחרונה הודות לסרטו של אייל חלפון, "צ'לרי בגדאד", היא כביש עוקף שאמור להוביל אותנו למחוזות הערביות בשלום. כדי לתת ביטוי הולם לאפרטהייד הפיזי והתרבותי שמתבסס בישראל נדרש פרנס לדלות מתהום הנשייה שרידים עתיקים מזמנים אחרים, ולהעמיד בראשם את יאיר דלאל, יהודי אחד שלא מתכחש לערביותו. יהודי אחד שלא שונא את עצמו. כדי להשמיע לצופים מוזיקה ערבית פרנס לא יכול להביא להקה מעכו או מנצרת, כי הם ערבים מדי. וכנראה שזו גם לא ממש אשמתו. צופי ערוץ 2 מעדיפים לבלות חצי שעה במחשבה שהחיה הזו לא באמת קיימת. מה עוד שעוזי חיטמן יושב לו במרתף ומחבר שירי הלל לנוער הגבעות.
ואם להוסיף גם כמה שורות ענייניות, אז התוכנית היתה דווקא נחמדה מאוד, עם דני סנדרסון ושלומי סרנגה ועוד. גם התזמורת הקשישה היתה על הכיפאק, בלי קשר למה שנאמר פה קודם. הם הרי לא הבעיה. מיקי גבע, העוף המכובס של ערוץ 2, שפתח את התוכנית בחיקוי של פרנס, עשה כרגיל עבודה מצוינת, אך מאחזו פונה במהרה על ידי המנחה קצר הרוח שנראה היה כי כבודו לא עמד לו.
* "אצל פרנס בטברנה" משודרת בערוץ 2 ביום ראשון ב-21:05
ללכת עם, להרגיש בלי
28.10.2002 / 12:07