הגעגוע המופרך וחסר הבסיס הזה הוא-הוא הטעם הצ'כי

דליה שימקו נולדה בצ'כיה. את העובדה הלא ידועה הזו אני מציין דווקא עכשיו מכיוון שאנו נמצאים בעיצומה של רטרוספקטיבה מקיפה לאמן הסוריאליזם הצ'כי יאן שוואנקמאייר, וכל האנימציה הצ'כית שלו שמוצגת בסינמטקים, יחד עם ההומור הצ'כי שלה והתבלין המיוחד שעושה אותה כל כך צ'כית, הזכירו לי עד כמה היה חסר לי הטעם המריר-חמצמץ הזה של ציניות צ'כית בפה.

מהו הטעם הצ'כי? די דומה לבירה בקס כהה. ולא שמבשלותיה של חברת בקס נמצאות דווקא בצ'כיה. הן לא. יש לצ'כים בירות מצוינות משל עצמם, ואם תאמר לצ'כי שאהבת את הבירה הצ'כית הזאת, בקס כהה, הוא ודאי ייעלב. אך בישראל נוצר מצב שבו כבר אי אפשר להשיג את בקבוקי הבקס הכהה בברים (ייתכן שהפסיקו לייבא את הסחורה - טרם שוחחתי עם היבואן), וחסך זה גרם למספר אנשים להתגעגע לדבר שאיננו עוד, למרות שטעמו היה לא הכי מוצלח ממילא.

הגעגוע המופרך וחסר הבסיס הזה הוא-הוא הטעם הצ'כי. ואם תשאלו אותי מה בנוגע לאנשים שמזמינים בקס כהה למרות שהם מודעים לכך שמלאי הבקבוקים אזל מזמן והמלצרית תחזור עם בשורת איוב או בקבוק בקס בהיר, אומר לכם כי אותם אני מכנה פוסט-צ'כים.

אצל שוואנקמאייר הצ'כיזם על כל נגזרותיו מגיע לשיאים חדשים של פסימיזם ריאלי וריאליזם מלא דמיון, כמו משחק החיזור בין זוג סטייקים דקה לפני הטיגון, כמו אדם שמרוב רעב אוכל את איבר מינו, כמו המבט בעיניה הכהות של דליה שימקו כשאתה מגיש לה חולצה עם תמונה של קפקא.