עד לפני כמה שנים, בכל אזכור של הקולנוע הישראלי, לא משנה איפה ובאיזה הקשר, כמעט תמיד הופיע אותו דימוי כמייצג שלו: מדובר היה, כמובן, בתמונת הסיום של "השוטר אזולאי", בה הגיבור בגילומו של שייקה אופיר מצדיע בעיניים דומעות, היישר אל המצלמה.
האימג' הזה שלט ללא מצרים במשך קצת יותר מארבעה עשורים, אבל בשלוש השנים האחרונות, הוא כבר לא לבד. הצטרף אליו דימוי נוסף, דומה לו במובנים מסוימים ושונה באחרים: במקרה זה, כפי שיכול לנחש כל מי שקרא או ראה לאחרונה משהו שקשור בקולנוע המקומי, הכוונה היא לרגע בו נלי תגר, בדמותה כג'ובניקית ב"אפס ביחסי אנוש", מכוונת אקדח סיכות לרקתה.
מי היה מאמין שמכל העצמים הזמינים בישראל, מרובה סער ועד כיפה, דוווקא פריט הציוד המשרדי הזה יעלה לגדולה? אבל כך קרה, ואותו דימוי מ"אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא מככב שוב ושוב בכל מקום אפשרי. לא רק בפרסומים על הקולנוע הישראלי העכשווי, שהוא נהיה האייקון המסמל שלו, אלא גם בכל פעם שמדברים כאן על צבא או באופן כללי יותר, על כוח אדם וביורוקרטיה משרדית.
הקריירה של תגר, העורכת-אורחת של וואלה! תרבות בסוכות, רק פורחת מאז "אפס ביחסי אנוש". בקרוב נראה אותה בתפקיד גדול מכל הבחינות ב"החטאים" של אבי נשר, שיהיה מן הסרטים הישראלים המהדהדים של התקופה הקרובה, ועוד שלל תפקידים קולנועיים מצפים לה בהמשך הדרך. אך גם אם היתה פורשת מחר מעולם המשחק, הפנים שלה, בדיוק כמו אלה של שייקה אופיר, כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מעולם הדימויים של התרבות הישראלית.
אלה העובדות כפשוטן. לנסות להבין איך הן קרו זה כבר יותר מסובך, ואולי אפילו חסר טעם: איש לא יודע מה הנוסחה להפקת שוברי קופות, ולכן אין הרבה כאלה, ובוודאי שאף אחד לא מכיר את המשוואה המדויקת ליצירת דימויים אייקונים, ולכן הם נדירים עוד יותר.
ובכל זאת, אם מעמידים את הדימויים מ"אפס ביחסי אנוש" ו"השוטר אזולאי" זה בצד זה, מגלים שיש להם מן המשותף. ואם הולכים צעד נוסף ומעיפים מבט גם ברשימת האימג'ים הבלתי נשכחים של הקולנוע העולמי, שהיא מן הסתם ארוכה קצת יותר, מבחינים שגם ביניהם יש כמה מכנים משותפים, כך שאולי כן יש איזשהם קווים כללים המגדירים מה נכנס להיסטוריה.
שתי נקודות מעניינות צפות מהתבוננות מרוכזת בדימויים הקולנועיים המיתולוגיים הללו. קודם כל, למעט אולי "קזבלנקה", כמעט כולם מעמידים במרכז התמונה דמות אחת בלבד. נהוג לחשוב שהקהל מצפה מן הסרטים לבסס את הסדר החברתי, לדאוג לסופים שמחים, להחזיר את האמונה באהבה וברומנטיקה ולחבר בין אנשים. אך בסופו של דבר, העובדה היא שככל שהאינדיבידואל בו חזק יותר, כך הדימוי מתוך הסרט פופולרי יותר. ככה זה: הקולנוע הוא אמנות להמונים, שמהללת את היחידים.
והעניין הנוסף: לרוב, הדימוי לוקח את בדידותה של הדמות ומשתמשת בה כדי להגדיר את היחס שלה לחברה כולה. לפעמים זו התמסרות אליה, כמו ב"השוטר אזולאי", לעתים זו מרידה בה, כמו ב"קינג קונג", "נהג מונית", "שוד הרכבת הגדול" ו"הניצוץ", וקורה גם שהאמת נמצאת איפשהו באמצע.
ב"400 המלקות" הילד מנסה לברוח אבל לא בטוח שיש לו לאן, ב"שכחו אותי בבית" הוא המום מן החופש שניתן לו לפתע ולא כל כך יודע מה לעשות איתו וב"אפס ביחסי אנוש", הדמות בגילומה של תגר שבורה ומיואשת מן המערכת, אבל עדיין לא מסוגלת באמת לצאת נגדה, ולכן לא מכוונת את כלי הנשק הסמלי שבידה לעברה, אלא מפנה אותו לעבר עצמה. זה, כמובן, גם היחס של רובנו לצבא ולמקום בו אנו נמצאים בכלל, אז לא פלא שהאימג' הזה והסרט בכלל נהיו תופעה.
אז אפשר לסכם ולומר כי הדימויים הזכורים והאהובים ביותר הם אלה שהצופה יכול לראות בהם את עצמו ולהחצין את התחושות שלו לגבי העולם החיצוני שמקיף אותו. אך כל הנאמר לעיל, גם בהקשר הכללי וגם באשר ל"אפס ביחסי אנוש", הוא רק פרשנות אפשרית אחת. אם על תמונה אפשר לומר אלף מילים, אז על דימוי קולנועי אייקוני ניתן לקשקש לפחות אלפיים, ותמיד יש בו גם איזה משהו מסתורי וחמקמק שמאפשר לצופים להשליך עליו ולנכס אותו.
הדבר היחיד שבטוח, הוא שאת הדיון הזה אפשר לנהל רק בדיעבד. גם אם ניקח את מיטב הקולנוענים והבמאים בעולם, נציב עכשיו מול מצלמתם את תגר, מקולי קאלקין, רוברט דה-נירו וקינג קונג ונסגור אותם בחדר למשך חודש, הם לא יצליחו להפיק מכך ולו דימוי אחד לפנתיאון, כי פלאות שכאלה קוראות רק בלי כוונה או מודעות.
אפשר להסתכל בתחזית ולגלות מתי יפסיק הגשם כדי לדעת מתי לצאת מהבית, אבל אי אפשר לדעת מתי בדיוק תהיה קשת בענן מעל מעבר החצייה בשעה שזוג יפה חוצה את הכביש מצדו האחד וכלבלב טרייר חמוד חוצה אותו מן הצד האחר. הקסמים הללו פשוט מתחברים להם, וכך אקדח סיכות פשוט יכול לירות חיצים בלב יותר מאלפי קשתות גם יחד. מה שני הדימויים הכי מפורסמים של הקולנוע הישראלי בארבעים השנים האחרונות כולם יודעים, אבל איזה דימוי יצטרף אליהם בעוד חצי עשור? את זה אפשר רק לנחש.