פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שומרים שתיקה: למה, בניגוד למתרחש בארה"ב, אמנים בישראל חוששים להביע דעה פוליטית?

      ליידי גאגא עם הילרי, איסטווד עם טראמפ, ודה נירו במסרים לאומה – אמנים רבים בארצות הברית לא מפחדים לגלוש לפוליטיקה. אך האם זה מתפקידם ומדוע בישראל המצב שונה? פרופסור אסא כשר מציע הסברים

      שומרים שתיקה: למה, בניגוד למתרחש בארה"ב, אמנים בישראל חוששים להביע דעה פוליטית?
      צילום: רויטרס

      (בסרטון: קטעים מתוך העימות השלישי בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ)


      בתווך שבין חילופי המהלומות בין הפוליטיקאים במגרש המשחקים של המירוץ לנשיאות ארצות הברית, מככבת ביתר שאת גם התעשייה ההוליוודית. בראיונות, במניפסטים מצולמים מלאי פאתוס וכמובן ברשתות החברתיות - שחקנים, מוזיקאים ואמנים רבים לא בוחלים בהפצת מסרים בעלי גוון פוליטי מובהק, כשהם מבקשים למשוך אחריהם את המעריצים. אי אפשר שלא להבחין ב"מלחמה על הבית" שמנהלים לאחרונה סלבריטאים בארצות הברית כלפי טראמפ. אחד מנערי הפוסטר שלה, רוברט דה נירו, אף כינה בסרטון את המועמד הרפובליקני "חזיר" ואף הוסיף: "הייתי רוצה להכות אותו".

      אלא שהשיח הפוליטי בקרב אמנים אמריקאים במערכת הבחירות החל עוד הרבה לפני החרדה שאחזה בהוליווד על רקע הצטמצמות המירוץ לטראמפ או קלינטון, כשכבר בשלבי הפריימריז במפלגות הביעו סלבריטאים רבים תמיכה מפורשת במועמדים השונים. כשהראפר קילר מייק התייצב לשמאלו של ברני סנדרס ביחד עם סוללת ראפרים מכובדת, פמליה מכובדת עוד יותר ממיטב בניה ובנותיה של הוליווד עמדה ועומדת מאחורי הילרי קלינטון - מביונסה, אריאנה גרנדה ומריל סטריפ, דרך ג'ורג' קלוני, ברוס ספרינגסטין וליידי גאגא. גם לצדו של טראמפ התייצבו כמובן סלבריטאים, דוגמת טינה טקילה, מייק טייסון וכמובן קלינט איסטווד, שאף המשיך בשלבים מתקדמים של הקמפיין להגן על התבטאויותיו השנויות במחלוקת של המועמד.

      אך מה פשרו של העיסוק הפוליטי הזה מצד סלבריטאים? האם שחקנים ומוזיקאים נושאים באיזושהי אחריות ציבורית לצאת נגד תופעות פוליטיות הנתפסות בעיניהם כפסולות? בשיחה עם פרופ' אסא כשר, המתמחה בחקר האתיקה, מבקש כשר להבחין בין "שחקנים - שחקני קולנוע או שחקני תיאטרון - לבין אנשי רוח כמו סופרים דגולים", ומותח ביקורת על מסרים פוליטיים וגם מסחריים המקודמים על ידי שחקנים וכוכבי בידור. "בוא נסתכל רגע על פרסומת. אתה רואה בן אדם ידוע, כמו שחקן, מגיע לפרסומת מסחרית. מה קורה פה? את הכוח שיש לו למשוך את תשומת הלב של הצופים כי הוא בדרן טוב, הוא מנתב למטרה אחרת. הוא מושך את הקהל לא לבידור, אלא לדעות שלו בעניין כזה או אחר. אני חושב שזה סוג של מניפולציה על הקהל", מסביר כשר.

      "עכשיו, אם זו לא פרסומת מסחרית שעושים בשביל כסף, אלא הבעת דעה פוליטית, אז עוד פעם קורה פה משהו משונה - כי הרי הדעה הפוליטית של השחקן אין לה שום חשיבות. כמו שבפרסומת, הוא מפרסם מכונית - הוא מתמצא במכוניות? הוא יודע מה טיבן? מה היחס בין המחירים לאיכות? הוא יודע משהו על הדלק? הוא יודע משהו על מה שהוא מפרסם? הוא לא יודע כלום, הוא מוכר את הפנים היפות שלו כדי למשוך את תשומת לב הצופים למכונית שהוא עומד על ידה", מתאר כשר, "ועכשיו הוא מושך את תשומת לב הקהל למועמד בבחירות שהוא תומך בו. מה החשיבות שיש לדעה של השחקן בכלל?".

      באשר לסופרים, אומר כשר, הדברים שונים. "כשמדובר על סופר שיש לו יומרות אינטלקטואליות, כאילו סופר שמתעסק כל הזמן בכתיבה שיש לה מעמקים רעיוניים ומתעסק בשאלות חברתיות בכתיבה שלו, בשאלות אולי לאומיות, בשאלות יסודיות – נו, בסדר, אז הוא כבר חשב על השאלות האלה וגיבש לעצמו עמדה, אז כבר קצת יותר מעניין אותי מה הוא חושב", הוא מתאר. אלא שגם בקרב סופרים, עשוי להתקיים לדבריו ניצול לא ראוי של תשומת לב ציבורית. "גם שם יש קצת איזה שמץ של בעייתיות בזה שאם אתה כותב רומנים שמושכים את לב הבריות אז אתה צריך להשתמש בכוח הזה כדי למשוך אותם אחריך אל הקלפי הספציפית של המפלגה שאתה תומך בה או מועמד שאתה תומך בו. אבל בסדר, אצל אנשים שהם ככה על גבול ההתעסקות ברעיונות כל הזמן - ניחא. אבל אצל אלה שהכישרון העיקרי שלהם זה להיכנס לאיזה תפקיד במסגרת הצגה או סרט ולבצע את זה טוב - מה להם ולעיסוק עמוק ברעיונות החברתיים ואחרים?". לדבריו, "אפילו אם המחזה מביע רעיונות, אפילו אם הסרט מביע איזושהי תפיסה - הם לא נציגי התפיסה הזאת. הם ממלאי תפקידים, הם מעמידים פנים בתור שחקנים. לכן, באמת הדעות שלהם לא מעניינות אותי, וכשהם מביעים אותן בגלוי יש פה איזו בעייתיות".


      בישראל ניתן לומר שהמצב שונה, בלשון המעטה. נשים בצד את "נאום הבהמות" של עודד קוטלר, "נאום הקמעות" של יאיר גרבוז ושאר סערות תורניות שידענו בתקופה האחרונה בעקבות התבטאויות מצד אמנים המזוהים בדרך כלל עם האסכולה הוותיקה יותר, בישראל של 2016 הבעת תמיכה פוליטית של אמן מיינסטרימי במועמד לראשות ממשלה, למשל, נשמעת כתרחיש מעט בדיוני.

      בעבר לא חשבו כך. לצד הנאומים החריפים והמפורסמים בעצרות פוליטיות - תיקי דיין שכינתה את תומכי נתניהו ב-1999 "אספסוף מהשוק", דודו טופז ו"נאום הצ'חצ'חים" ב-1981 וכאמור "נאום הקמעות" של גרבוז בזמננו - זכורים במיוחד הג'ינגלים שביצעו אמנים קונצנזואליים בולטים בשיא פריחתם עבור מפלגות שונות. שלומי שבת הפציץ ב"עושים שלום בטוח" עבור הליכוד ובנימין נתניהו במערכת הבחירות של 1996, זהבה בן חברה לדנה ברגר ל"שיר לשלום" - שיר הקמפיין של מרצ באותה מערכת בחירות, והמפד"ל שבבחירות האחרונות ידעה את סערת אלי אוחנה, קיבלה ב-1999 ג'ינגל עסיסי בביצועו של חיים משה - "המפד"ל - נותנים את הנשמה למדינה" (ואיך אפשר שלא לציין את הזמר בני אלבז, מי שאחראי ללהיטים רבים של ש"ס ובראשם הפאוור-באלאד האלמותית "הוא זכאי").

      אחד החיבורים המוחשיים ביותר, אגב, בין בידור ופוליטיקה הגיע בדמות תשדירי בחירות בהשתתפות שחקנים וקומיקאים, מסוג החומר שהפך את שידורי התעמולה דאז להצגה הכי חמה בעיר: ספי ריבלין שכיכב בתשדירי הליכוד לדורותיהם מ-1977, ומנגד הגשש החיוור שהופיעו בשיא כוחם כקומיקאים מוערכים בתשדירים עבור המערך בבחירות 1984. דורון נשר השתתף בתשדירי מפ"ם ב-1988, רמי הויברגר עשה שירות למפלגת העבודה ב-1996 ועוד רבים השתתפו במדיום.
      והיום? מעטים מאמני ישראל בוחרים להביע דעות בתחומים שמחוץ להיכל התיאטרון או הקונצרטים, ומעדיפים להתחמק משאלות פוליטיות או כל זיהוי עם מפלגה/אג'נדה מדינית. אולי זאת ההבנה שלאמן אין מה לתרום בנושאים הללו, ואולי זה כי פשוט אין ליוצרים רבים דעה פוליטית נחרצת שהם מרגישים צורך לשתף. אבל יותר מכל נראה שמדובר ברצון שלא לפסול קהל רוכשי כרטיסים ואלבומים פוטנציאלי ולא ליפול קורבן ללינץ' ברשתות החברתיות. כמו שאמר גברי בנאי בריאיון לוואלה! NEWS בשנה שעברה - האמנים פשוט "לא רוצים צרות". שאלנו את פרופ' כשר מדוע לדעתו בארצות הברית הקהל מגיב באופן שונה להתבטאויות פוליטיות של אמנים.

      "לא יודע אם שם עולם כמנהגו נוהג, אבל בגלל הגודל של המדינה, יש מספיק אנשים שאו תומכים בדעה שהאמן הביע או שלא אכפת להם מה הדעה שהאמן הביע, ולכן עדיין יש לו שוק. ואילו כאן, יש כאן גישה בלתי נסבלת, רדודה, שטחית, לעיסוק בשאלות הפוליטיות: אין פה עמדות מורכבות, יש פה רק עמדות רדודות בצבעי שחור-לבן. לכן ברגע שמישהו מביע איזושהי דעה, אז חצי עולם נגד הדעה הזאת ולכן הוא נגד כל דבר שהאיש הזה יעשה והוא נגד כל דבר שהאיש הזה ישמיע, גם בשאלות אחרות. ואם האיש הזה ישמיע עמדה מורכבת, באמצע, שהיא לא שחור ולא לבן, אלא משהו אפור, אז ישנאו אותו חסידי השחור כי הוא אפור ולא שחור, וישנאו אותו חסידי הלבן כי הוא אפור ולא לבן. כאן אין סובלנות לעמדות מורכבות וגם אין סובלנות לעמדות מנוגדות. אנשים כאן שמים את האדם בתוך התמונה ולא את הדעה שלו בנושא מסוים", מנתח כשר ומסביר מדוע פרנסתו של אמן בישראל עשויה להיפגע כתוצאה מגלישה לפסים פוליטיים. "הרי בן אדם יכול להביע דעה בנושא מסוים שאני מסכים לה ובנושא אחר שאני לא מסכים לה, ואני יכול להתעלם מהדעה הזאת וליהנות מהביצוע האמנותי שלו ולסלוד מהדעה הפוליטית שלו. ואצלנו לא עושים חלוקות כאלה, מיד הכל מתחלק לשתי משבצות וגמרנו".

      אלון פנקס, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, רואה סיבות אחרות להבדל. "קודם כל בוא לא נגזים, זה שביונסה בעד הילרי קלינטון או ברוס ספרינגסטין בעד הילרי קלינטון לא משנה שום דבר. אין להם איזה משקל אלקטורלי, זה ממש לא חשוב מה הם אומרים", מקדים פנקס. לדבריו, חלק מהסיבה לכך שדעות פוליטיות של אמנים מתקבלות אחרת בארצות הברית נובעת ממעמדם בדעת הקהל שם. "בארץ אמנים נתפסים כחלק מאליטה, והאליטה נתפסת כשמאלית, ולכן הכול כרוך ביחד – תקשורת, אמנים, בית משפט עליון, שב"כ, אלופים, סופרים. כולם כרוכים באותה חבילה, וכולם מוגדרים כלא חלק מהעם, חיים בבועה, שמאלנים, לא מדברים בגובה העיניים, לועגים למנשקי מזוזות, מלגלגים על משתטחים על קברי צדיקים וקמעות, וכל הסיפורים האלה – כולם ביחד. גרבוז וההוא וההוא וההוא. בארצות הברית זה אחרת", הוא מתאר.

      "הקטע של הוליווד ושל כל האמנים לא נתפס כאיזה אליטה ליברלית", מבהיר פנקס. "כשמצביעי טראמפ אומרים לך שהם שונאים את האליטה הם לא מתכוונים למישהו מהוליווד, הם מדברים על משהו אחר. כשאתה שואל את השכן שלך מה הוא שונא באליטה בישראל, הוא יכלול בזה גם אמנים, הוא יגיד לך דודו טופז וגרבוז. בארה"ב זה משהו אחר לגמרי, הם שונאים את הבנקים הגדולים, הם שונאים את הפוליטיקאים. כלומר, השנאות דומות, אבל בלי קשר לאמנים".

      סיבה נוספת לביקורת הרבה על אמנים שמתבטאים פוליטית בישראל בשונה מארצות הברית, נעוצה להבנתו בענייני המימון שמעניקה המדינה לאמנים ולתרבות בארץ. "בארצות הברית אין דבר כזה שר תרבות. זו המצאה קומוניסטית הסיפור הזה, זו המצאה של פעם, זה סידור פוליטי. אין בארצות הברית שר תרבות", מסביר פנקס. לדבריו, "פה בשנים האחרונות תגובת הנגד היא תגובה פוליטית מאנשים שבין השאר מממנים את האמנים האלה. כלומר כשאמנים אומרים 'אני לא מוכן להופיע באריאל כי אני נגד הכיבוש וכי נתניהו כזה וכזה', באה מירי רגב, לא בלי צדק, ואומרת 'סליחה רבותיי, אתם מקבלים ליצירות שלכם ולתיאטראות שלכם מימון. אתם לא יכולים להחליט'".

      "כל זה לא קיים בארצות הברית", ממשיך פנקס ומסביר כי שם עולם התרבות הוא "תחום פרטי לגמרי, למדינה אין נגיעה אליו, היא לא מממנת אותו". כדוגמא לכך הוא מתאר כיצד למשל עיריות אמריקאיות שאינן ניזונות מתקציב תרבות ממשלתי צריכות לתת דין וחשבון בפני הציבור על הוצאות הקשורות בתרבות: "אם עיריית פילדלפיה החליטה שלרגל מסיבת יום העצמאות היא מזמינה את ביונסה וזה עולה לה 400,000$, היא צריכה להסביר את המקור התקציבי לזה, לא להודיע שהיא מוציאה את זה. היא צריכה להעמיד את זה לשאלה בכלל". בארצות הברית, לדבריו, "אין סרט כזה מימון מדינה לתרבות. זה אומר שהם (האמנים – א"ח) לא לוקחים כסף, אז מותר להם להגיד מה שהם רוצים".