כל האובסס הרי זה משובח

כשרואים את "לחיות בתמונות" לא רואים סרט של רובין וויליאמס. לא רואים עוד סרט מהליין החדש בו רובין וויליאמס משחק את הרע. לא רואים את רובין וויליאמס. רואים רק את סיי. סיי הקריפר, סיי הפסיכופת, סיי שמרחמים עליו ונרתעים ממנו, שמנסה למצוא חן, שעומד להתפרץ, שמעיק לדבר איתו. דמות שוויליאמס מגלם כאן בצורה מעולה.

סיי עובד בדלפק פיתוח מהיר של תמונות. הוא עובד שם כבר שנים ומכיר דרך התמונות את הלקוחות הקבועים, משפחותיהם וחייהם. הוא מפתח אובססיה לאחת המשפחות, ובונה לעצמו עולם דמיוני שבו הוא הופך חלק ממנה. מפה לשם האידיליה (הילד החמוד, האם המגזינית והאב המגולם על ידי כפיל של טום קרוז) מתגלה כלא כל כך מושלמת, מה שמערער את "דוד סיי" ומוביל אותו, במקביל להתפתחויות נוספות, לממש את הפוטנציאל הקוקואי שלו.

באופן אישי אני מאוד מחבבת את סיי. הוא שכיר עם תודעת שירות גבוהה המתייחס לעבודתו בכבוד הראוי. מבחינתו זוהי חובה ושליחות לספק לאנשים את פיתוח והדפסת התמונות האיכותיים ביותר, תוך מתן יחס אישי לכל תמונה ותמונה והצדקת מחיר השירות, וכל זאת תוך שעה אחת. מסירותו לעבודה מתפרשת כעוד סעיף בפרופיל הפסיכיאטרי שלו, אך לדעתי נעשה כאן עוול. אני עצמי אמנם בענייני הצילום הדיגיטלי, אבל לו היה לי איזה פילם לפיתוח, הייתי מרחיקה עד לחנות בה עובד סיי הישראלי. פסיכוטי או לא פסיכוטי – אני לא אוהבת את הגוון הצהבהב הזה שמתלווה לתמונות.

"לחיות בתמונות" נהנה מהצילום המאוד מוצלח של ג'ף קרוננוות. מספיקה השנייה הראשונה בשוט הראשון של כל סצינה כדי להעביר את הדיכאון הקיומי, או את הגיחוך שבמשפחתיות, או את הסערה המתקרבת. האסתטיקה הנקייה, המעוקרת, מלווה את סיי במציאות חייו, כמו גם בעולמו הדמיוני, ואלה מעורבבים זה בזה ללא היכר. הלוק הזה פוער פתח המאפשר לנו להבין את נקודת המוצא שלו, נקודה ללא שטחים אפורים. יש רק סוג אחד של טוב ורק סוג אחד של רע.

לקראת סוף הסרט מתרחשת נפילת מתח אדירה כשלפתע מחליט סיי לספר לכולם איך ומדוע נהיה פסיכי. ההסבר שטחי וקלישאי ואינו הולם את הסרט. כל מי שראה מימיו סרט יודע בדיוק למה ובאיזו תקופה של חייו נעוץ מקור ההפרעה של כל פסיכופת קולנועי. חבל. זה ממש מקלקל.

מצד שני כיף להיתקל בפסיכופת סטוקר שאינו בעל אמצעים, לא כלכליים ולא פיזיים. זה הרבה יותר אמיתי והרבה יותר מפחיד מהאימפריה הכלכלית והגופנית שבדרך כלל מטילה טרור על דמויות חפות מפשע. כך שבזכות ההתחמקות ממלכודת "הרע בעל האמצעים הבלתי מוגבלים" אפשר בעיקרון לסלוח לבמאי-תסריטאי מארק רומנק על הנפילה למלכודת "כל המשוגעים אותו דבר".

יותר מסרט על שיגעון, או על אובססיה, או על משפחה, זה סרט על הפחד המסרס להישאר לבד. על המלכוד של מי שאין לו אף אחד ולכן גם לא יכול לגשת לאף אחד. על ריחוק מאנשים שמוביל לטשטוש המותר והאסור ולחציית גבולות. על בדידות.

מאוד שמחתי על "לחיות בתמונות". כבר המון זמן לא ראיתי בקולנוע סרט טוב. סרט שלא הייתי צריכה לשכנע את עצמי בכוח שהיה שווה לראות. והנה, לאחר תקופת יובש ארוכה, חזר האמון שלי בעצמי (התחלתי לחשוש שהבעיה היא בי) ובבציר 2002.