פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 102: הבדידות של דיקלה יפהפיה ומאתגרת

      הסינגל החדש של הזמרת, בו הוא מתנודדת בין מזרח ומערב, ישן וחדש, מציב אותה ברמה משלה בהשוואה לקולגות בז'אנר. וגם: שלומי סרנגה זורם עם עוד לחן יווני יעיל והחיבור בין נצ'י נצ' לבום פם מוציא את הטוב משני העולמות

      טעון קיפוח 102: הבדידות של דיקלה יפהפיה ומאתגרת

      שלומי שלם - "לא סומך על חלומות"

      שלומי שלם - צעיר עם תספורת קצרה, כיפה לבנה ומשהו שנראה כמו מבחנה מכסף על הצוואר - רוצה כנראה להצליח בתחום הזמר הים תיכוני, אבל הוא "לא סומך על חלומות" ולכן הולך על בטוח: במקום להסתבך עם חומר מקורי שאי אפשר לדעת מראש אם הוא יעבוד או לא, הוא ממחזר לחן של אנטוניס ורדיס, קונה טקסט מיוסי גיספן, מציב שמות מוכרים בעמדות הגיטרה-בס-תופים (אבי סינגולדה, אבי יפרח, אשר פדי), נותן לשי ראובני להפיק את זה מוזיקלית - ושר.

      קולו עמוק ומחוספס - ובניגוד לשם משפחתו, לא לגמרי שלם, או בנוי, או בשל. ייתכן שבעזרת ארבעה-חמישה שיעורי פיתוח קול הוא יגיע למקום שאליו נשמע שהוא שואף מבחינה ווקאלית - להיות עומר אדם - אבל אולי מוטב שיוותר על זה, שכן לפחות במקרה הזה בוסריותו פועלת לטובתו: קל יותר להאמין לזמר כזה כשהוא טוען שהוא לא סומך על חלומות, מאשר, נאמר, למישהו כמו הראל סקעת.

      אמנם שלם לא שלם, אבל הוא לפחות לא פלקט - ולמרות ההסתייגויות דלעיל, אפשר בהחלט לשמוע את זה פה. השילוב בין הקול שלו, הטקסט הרגיש של יוסי גיספן (כן, אשכרה), הלחן הדרמטי של ורדיס, הכינור, הקלרינט, הבוזוקי, הגיטרות וחטיבת הקצב מייצר, בשורה התחתונה, בלדה קטנה, אבל חזקה ונוגעת. מתברר ששלומי שלם צודק. חלומות זה אוברייטד.

      (שלושה כוכבים)

      דיקלה - "בדידותי הנהדרת (מישהו אוהב אותי)"

      הדואליות המרתקת שמניעה את יצירותיה של דיקלה - יצירות גבוהות ואיכותיות ברמה הקונספטואלית, אך אותנטיות ועממיות ברמת התוכן - מובעת כאן באופן סימבולי, טקסטואלית וחזותית. דיקלה, אמרנו זאת כבר לא פעם, קצת פחות חזקה במילים מאשר בלחנים ובביצוע, אבל הטקסט של "בדידותי הנהדרת" דווקא מעניין ומרובד: הדוברת מקיימת בו דיאלוג פנימי בגוף ראשון ושני - מה שככל הנראה מרפרר גם לשאלת הזהות האמנותית שלה.

      בדידותה של דיקלה באמת נהדרת: כתוצאה מהפיצול הדיסוננטי הזה, שמוצג באופן מעט שטחי בקליפ שביים שמעון שושן (השימוש בשמלת כלה כדי להמחיש בדידות נדוש משהו), היא לא נשמעת כמו שום דבר אחר שנכנס לטור הזה. היצירה הים תיכונית שלה מגיעה מהלב, כנהוג בזרם המרכזי של הז'אנר, אבל מנוסחת בראש ומאתגרת את האינטלקט.

      ה"בדידות" של דיקלה לא בהכרח רומנטית, כפי שמשתמע מרמת הפשט של השיר: דיקלה חשה בה נוכח העובדה שהיא עומדת לבד על אי תנועה בין מזרח למערב, בין פריפריה לעיר גדולה, בין חושך לאור, וכאמור, בין לב לראש. זו לא בדידות עצובה ומעוררת רחמים, כמובן. זו, כמאמר השיר, בדידות נהדרת.

      (ארבעה כוכבים)

      שלומי סרנגה - "מה תשתי גברת?"

      שלומי סרנגה הוא בחור נחמד שיודע לשחק יפה מאוד עם קולו הנמוך והמיוחד בעל הטון האחד, אבל מה לעשות, בכתיבה הוא קצת פחות מנוסה, כך שלא מפתיע שיצא לו פה שיר עם טקסט בהשראת ברמן נודניק. וגם הלחנה היא לא בדיוק הפורטה שלו, כך שלא מפתיע שיצא לו פה שיר שנשמע כמו טריליון שירים יווניים אחרים.

      ובכל זאת, יש פה משהו: כשזמר מכובד וכבד כמו שלומי סרנגה שר על דיכאון ואלכוהול ("מזמינה עוד דרינק בבר / מסתכלת על כולם / את לא מספרת שאת משתכרת"), זה חייב לעבוד: הסליזיות הטקסטואלית הזאת, עילגת וגסה ככל שתהיה, ללא ספק משדרת אותנטית, חום ואווירה מובחנת. הניסוחים סתומים וחסרי דמיון והשראה, אבל איכשהו בכל זאת מותירים רושם.

      "מה תשתי גברת?", שואל סרנגה, ברוב נימוס, את הגברת, "מה את ממהרת? / ספרי מה את עובדת / את לא מדברת". נכון, מסכנה הגברת. באה לשתות לבד, בניחותא, בשקט שלה, ונפלה על חופר אחושלוקי. המאזין, לעומתה, לא ממש מסכן, שכן השיר כשלעצמו, יחד עם העיבוד וכו', די סבבה בסך הכל. זורם. הולך טוב עם יין אדום ומאזטים. לחיינו, גיבורים.

      (שלושה כוכבים)

      בום פם ונצ'י נצ' - "אל תיקח ללב"

      הקאבר הזה של הרכב הסרף (בום פם) והראפר (נצ'י נצ') לשירו של איציק קלה (שהלחין עוזי חיטמן ז"ל) מתחיל כמו נאמבר חאפלאי מצוי של "צלילי הכרם", אבל החל מהרגע שבו נכנס ערוץ הווקאלז של נצ'י נצ', מתבררת גם הצדקת קיומו: היפ הופ נעים ומאוד לא אלים זה מה שרץ היום אצל הילדים, וכשמשלבים אחד כזה עם גאראז' וסרף של זקנים תחת מטריה של מוזיקה מזרחית, פוגעים בכמה מטרות בעת ובעונה אחת.

      העיבודים של בום פם לא מיושנים, אבל כן מסבירים מה בדיוק מפספס הדור הנוכחי כשהוא יוצר או שומע מוזיקה. הגרוב שלהם, להבדיל מזה של סטטיק ובן אל תבורי למשל, הוא גרוב אולד-סקול: גרוב מנוגן, חי, אנושי, מהודק עד גבול מסוים בלבד. הראפ של נצ'י נצ', לצורך העניין, רחוק ממנו כרחוק אריס סאן מביונסה, אבל המוזיקליות של בום פם גורמת לשני הקטבים הללו להתחבר באופן די טבעי ומאוד מהנה.

      הצעירים צודקים, זה ברור, אבל הזקנים יודעים טוב יותר כיצד להבחין בין מוזיקה לקשקוש, ולכן גם - כפי שבום פם מוכיחים כאן - לחבר בין השניים וליצור מזה כיף עם אופי. איזה יופי.

      (ארבעה כוכבים וחצי)