קראתי אתמול בעיתון שדודו טופז הולך למצוא חתן לבחורה שאיבדה את אחותה בפיגוע בחדרה. אמרתי שאת זה אני חייב לראות וביטלתי את הדייט ששבי זרעיה סידר לי באותו ערב.
"דודו", כך כותבת לו נורית מנחם בפנייה נרגשת שפורסמה אמש ב"ידיעות אחרונות", "אני מעונינת למצוא בעזרתך בעל שאיתו אוכל להקים משפחה בישראל ולהראות לאיש הזה, יאסר ערפאת, שאנחנו ממשיכים לחיות במלאת שנה לרצח אחותי בפיגוע. אני רוצה להראות לערפאת שהמחבלים שלו לא ינצחו אותנו בפיגועים ושהחיים ימשיכו".
בתוכנית, שפתחה את העונה העשירית של "הראשון בבידור", דאג דודו להסביר לצופים כי הרווקה השכולה לא פנתה לדודו כפי שפורסם אלא בדיוק להפך, ובכך למעשה הסגיר את תהליך קבלת ההחלטות: דודו חוזר מהפגרה בתוכנית חגיגית, דודו חייב משהו שימשוך את העין, דודו מחפש אנשים מסכנים כדי לעשות להם את היום, דודו מוצא אנשים מסכנים, דודו עושה להם טוב, אנשים מסכנים שמחים, אנשים מסכנים הולכים הביתה וחוזרים להיות אנשים מסכנים, רק עם סוויטה לכל החיים ב"קלאב הוטל לוטרקי".
אתמול התוכנית היתה ממש פסיכית: דודו החליט שהוא מוצא לבחורה שידוך בעזרת קלסתרון שהיא תרכיב לפי רצונה. מי שחושב שהוא מזהה את עצמו בקלסתרון שהורכב בחור עם גבה אחת, עיניים שקועות וחיוך עקום הוזמן להגיע למרכז האירועים בנס ציונה מאחורי הקניון, לעבור בדיקה גרפולוגית, להיבחן על ידי המשפחה ורק אז לקבל את הצ'אנסה שהוא אולי ימצא חן בעיניי הכלה המיועדת, שעליה נאמר "היא מאוד יפה, ולא סתם יפה, היא גם איכותית".
העובדה שנורית מנחם, המועמדת לשידוך, שכלה את אחותה בפיגוע, הוזכרה בתחילת התוכנית בפאתוס הלאומי הראוי, לוותה בדמעות, השפלת מבט של דודו, אנחות רחמים מצד הקהל באולם, ויאללה לחפלה. הטרגדיה האנושית היא נקודת הזינוק ההכרחית ב"הראשון בבידור", והיא בסך הכל משמשת כשלב ראשון בדרך לזיכוך. כך היה עם צמד האחים היתומים מאב שלא דיברו ביניהם כבר שלוש וחצי שנים (דודו פייס ביניהם, שלח אותם לסוויטה בים המלח וקינח במוסר השכל: "אם נעשה שלום בקרב עצמנו ננצח את אויבנו"), וכך גם עם הילד הנכה שזכה להופיע בפסטיגל והתחבק בדמעות עם יהודה לוי. טופז סיכם את זה מעולה במשפט שאמר לשני האחים המסוכסכים לשעבר: "הלוואי שהצלחתי לעשות לכם שמח, אתם עשיתם לי אייטם טוב".
היתה גם אשה בת 92 בשם סופי, שדודו הביא מהעונה הקודמת. היא אמורה יחד עם דודו להגיש פינה של עצות בנושאי מין. סופי מדברת קצת מוזר, כמו כל אדם שנמצא בדמדומי חייו, וכולם מה זה נקרעים מצחוק בכל פעם שהיא פותחת את הפה.
בסוף התוכנית אנחנו חוזרים לאחות השכולה. שלושה אנשים שהגיעו במהרה למרכז האירועים בנס ציונה (מאחורי הקניון) מתמודדים על הזכות להראות לערפאת שהחיים נמשכים כרגיל. שלושתם, כצפוי, מכוערים, נואשים, חייכנים, מבסוטים ותאבי מסך. האחות השכולה נורית לא מתרשמת מאף אחד מהם לטובה ומחליטה שלא להחליט.
שנה עברה מאז שאחותה סימה נרצחה בפיגוע בחדרה, ונורית עדיין לא מצאה חתן אצל דודו טופז. דודו נראה מאוכזב הוא ציפה לסגור את העניין צ'יק צ'אק בתוכנית הראשונה ולעבור למוכה הגורל הבא. עסקי הבידור דורשים ממך להיות מאוד דינמי כשאתה עושה לאנשים טוב על הנשמה. האחות השכולה קצת דפקה את הקונספט, אבל הקטע שלה יצליח למתוח את הקהל בבית עד לשבוע הבא. אני קולט על דודו שבא לו לנשנש אותה בעצמו. בכל זאת הוא בנאדם פוליטי, גם הוא רוצה לשלוח מסר אישי לטרוריסטים, וחוץ מזה הוא אף פעם עוד לא זיין אחות שכולה מחדרה.
כל המצקצקים שחושבים שדודו טופז עבר את גבול הטעם הטוב די מפספסים את הנקודה. אריק שרון עבר את גבול הטעם הטוב, דודו אפילו עוד לא התחיל.
חטיפי שכול
29.10.2002 / 10:28