פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלדה לחובש: "הסרבן" של מל גיבסון הוא שיר הלל לחובש הכי הירואי ויוצא דופן בתולדות הצבא

      מל גיבסון משתמש בסיפורו של החייל שסירב לאחוז בנשק ובכל זאת תרם לניצחון אמריקה במלחמת העולם השנייה, כדי להתקמבק בגדול עם "הסרבן", דרמה צבאית הופכת קרביים

      בלדה לחובש: "הסרבן" של מל גיבסון הוא שיר הלל לחובש הכי הירואי ויוצא דופן בתולדות הצבא

      מבין כל הסיפורים ההירואים שפיארו את מלחמת העולם השנייה, זה של דזמונד דוס הוא אחד יוצאי הדופן מכולם: הצעיר האמריקאי, שהשתייך לכנסייה האדוונטיסיטית של היום השביעי, סירב לאחוז בנשק מטעמים מצפוניים. אך לאחר המתקפה על פרל הרבור, מתוך סולידריות לבני עמו, הוא התעקש להתגייס לצבא, ופשוט לעשות זאת בדרכו שלו – כלומר, לשמש חובש קרבי, ולצאת לשדה הקרב בידיים לא מזוינות.

      מפקדיו וחבריו למדים התקשו לקבל זאת, ליגלגו עליו ואף התעמרו בו, בתקווה שיתפכח וייקח רובה לידיו, או שפשוט יניח להם לנפשם ויעזוב את הצבא. העוף המוזר גילה תעצומות נפש ועמד על שלו, מה שבסופו של דבר השתלם לכולם: כשהסתיים הקרב על אוקינאווה, התברר כי החובש המצפוניסט הציל במו ידיו עשרות חיילים, והיתה לו תרומה משמעותית לאחת המערכות הגורליות במלחמה. הודות לכך, הוא התכבד בעיטור הגבורה היוקרתי ביותר שיש לאמריקה להציע, מה שהיה אישור סופי לכך שגם סרבנים מסוגו יכולים להיות גיבורים.

      כל מי שנתקל בסיפורו של דוס יכול היה לנחש כי מתישהו יתגלגל אל הבד, אך נדרש לזה זמן: בתחילה היה צריך לשכנע את גיבור המלחמה לאשר את השימוש בסיפורו, ואז למצוא את הבמאי המתאים ולרתום גם אותו. בתום שלל טלטלות, נפל הפור על מל גיבסון, שקיווה להשתמש בפרויקט כדי להשלים את הקאמבק שלו למרכז הבמה ההוליוודי, לאחר שנים שהיה אישיות לא רצויה בשל התנהגותו האלימה, התבטאויותיו האנטישמיות וכיוצא בכך.

      את ההזדמנות הזו לקח גיבסון בשתי ידיים: "הסרבן" עלה כאן לאקרנים אמש (חמישי) כשהוא אוחז באמתחתו ביקורות משתפכות מרחבי העולם, וכן זיכרונות יפים מפסטיבל ונציה, שם נעמד הקהל על הרגליים בתום הפרמיירה העולמית שלו והריע במשך דקות ארוכות. לפחות כרגע, הקולנוען האוסטרלי קרוב יותר לאוסקר מאשר לרשימה השחורה.

      הסרבן (יח"צ)
      גורם ל"טוראי ריאן" להיראות כמו "הלהקה האחרונה בלבנון". מתוך "הסרבן" (צילומים: יח"צ)

      אפשר להבין את ההתלהבות מ"הסרבן". גיבסון ממחיש בו מחדש את מה שכבר הוכיח בעבר ב"לב אמיץ" וב"אפוקליפטו": היותו במאי אדיר, חסר פשרות והופך קרביים, שביכולתו להרים סצנות גדולות מהחיים.

      אמנם, החלק הראשון של מעניין פחות: תיאור ילדותו והתבגרותו של הגיבור גנרי למדי, וכך גם הזובורים שהוא סופג בטירונות, המזכירים מדי כל דרמה צבאית שנעשתה מאז "מטאל ג'קאט". אך אז מגיעות ההתרחשויות ל-Hacksaw Ridge, הצוק בשמו נקרא הסרט במקור, שעל הצבא האמריקאי היה לכבוש אותו כדי לנצח בקרב. מכאן והלאה, כבר אי אפשר להוריד את העיניים מן המסך.

      בניגוד למערכה הראשונה והפושרת יותר, החלק השני כבר ראוי להיכנס לפנתיאון סרטי המלחמה, וגיבסון מתאר את הקרב על אוקינאווה באופן סוחף שמיישר קו עם פתיחת "להציל את טוראי ריאן", למשל, אך כולל ייצוג גרפי הרבה יותר של זוועות המלחמה. תולעים שאוכלות גופות, עכברושים שאוכלים את התולעים שאוכלות את הגופות, איברים פנימיים הפזורים לכל עבר, בעיטות ברימונים, התאבדויות המוניות של הצבא היפני ומה לא – "הסרבן" הוא ממש לא אחד מאותם סרטים שבסופם תדונו עם פמלייתכם בשאלה לאן ללכת לאכול.

      תחת זאת, הסרט משאיר את הצופים עם דימויים שירדפו אותו, וגם עם העומק התיאולוגי שמעלה דמותו של הגיבור. מגלם אותו אנדרו גרפילד, שפניו התמימות ואף הבכייניות מעמידות אותו כליהוק מושלם לתפקיד.

      בכלל, גיבסון מצטיין כאן גם כבמאי שחקנים, ומעניק לבעלי מלאכה שבדרך כלל מסתפקים בקומדיות או בלהיטי גיבורי-על, הזדמנות להפגין את כישוריהם הדרמטיים בלי אפקטים ובלי בדיחות של דפקטים. וינס ווהן כמפקדו של הגיבור, סם וורתינגטון כאחד מחבריו ליחידה ואחרים: כולם מוציאים את המיטב מהצ'אנס שניתן להם.

      הסרבן (יח"צ)
      נוצרי, פטריוטי ופרו-מלחמתי. מתוך "הסרבן"

      חוץ מתזכורת לכך שהוא יודע לעבוד עם שחקנים וליצור אקשן פסיכי, גיבסון גם מזכיר לנו שוב כי הוא לא רק נוצרי אדוק בחייו, אלא גם אחד מן הקולנועניים הכי דתיים שפועלים כיום בזרם המרכזי, והסרט גדוש לכל אורכו בסימבוליקה נוצרית. נוסף לכך, הוא גם פטריוטי ופרו-מלחמתי להפליא. אמנם שמו יכול להטעות, ואכן פה ושם מגדירים אותו כ"אנטי-מלחמתי". אך למעשה, הבמאי עושה אסתטיזציה מפוארת לשדה הקרב.

      היו סרטים, לא רבים אמנם, שניסו להראות גם את הצדדים האבסורדים של המלחמה ולפרק את מיתולוגיות הגבורה. כאן ההפך הוא נכון. למרות המשתמע משמו, "הסרבן" אינו סרט שוחר שלום, אלא כזה המראה כי יש כל מיני דרכים לנצח בקרבות עקובים מדם.