הסרט המדובר ביותר של השנה הנוכחית הוא "המפגש", שהוקרן בהצלחה בפסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם והפך בן לילה לחביב הקהל והמבקרים. את "המפגש" ביים דני וילנב, שהפך בשנים האחרונות לבמאי המותחנים המוביל והחשוב בעולם.
הכל התחיל בכלל במזרח התיכון. אז החלה הנסיקה המטאורית בקריירה הבינלאומית של וילנב. עד אז הוא ביים סרטים במולדתו קנדה, שם גדל והתגורר בחבל קוויבק דובר הצרפתית, ויצר באותה השפה. סרטיו נחשבו איכותיים והוקרנו בפסטיבלי קולנוע נחשבים, אך זכו בעיקר לתשומת לבה המקומית של תעשיית הקולנוע הקנדית.
ואז הגיעה "האישה ששרה", דרמה על אח ואחות ממונטריאול, בנים למהגרת ממוצא ערבי, שבצוואתה שלחה אותם להתחקות אחר עברה, ולחפש אחר אביהם ואחיהם. הסרט התפוצץ. אל עשרות הפרסים והשבחים הצטרפה מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזה, והטלפונים מהוליווד החלו להגיע.
את טבילת האש הראשונה שלו עשה עם "אויב" (Enemy), מותחן פסיכולוגי שהופק בקנדה בתקציב צנוע, אך עם ג'ייק ג'ילנהול בתפקיד ראשי כפול: של מורה להיסטוריה המגלה בעקבות צפיה בסרט כי יש לו כפיל, אדם שנראה בדיוק כמוהו אך שונה ממנו בכל מובן אחר כמעט.
המורה מופיע בחייו של כפילו בהפתעה גמורה, והמפגש ביניהם מוביל למשברים מנטליים קשים בחיי שניהם. הסרט, שמבוסס בחופשיות על הספר "האדם המשוכפל" מאת ז'וזה סאראמאגו, נהנה מביקורות חיוביות אך הופץ באופן מצומצם, מה שהותיר אותו כסוד, כמעט, ידוע לחובבי קולנוע בלבד.
אבל היתה זו העבודה על "אויב" שהובילה לשיתוף הפעולה הבא בין וילנב וג'ילנהול, "אסירים".
וילנב עבד על "אויב" ו"אסירים" במקביל, ושניהם שוחררו באותו זמן כמעט, מה שעשוי להסביר את העובדה שבעוד אחד הפך ללהיט, השני נשאר בצילו. ב"אסירים" ג'ילנהול מגלם בלש משטרה החוקר את היעלמותן של שתי ילדות קטנות בעיירה שכוחת אל בפנסילבניה.
לאחר שהוא עוצר חשוד (פול דיינו) ומשחרר אותו, אבותיהן של שתי הבנות (בגילומם של יו ג'קמן וטרנס האוורד), לוקחים את החוק לידיים ועורכים לחשוד חקירה אלימה משל עצמם. "אסירים" סימן את הקו בו הולך וילנב גם היום: סרט שנראה על פניו מיינסטרימי לחלוטין, שלא חובש מסיכות או מנסה להתחפש לדרמת איכות.
אבל בכסות של מותחן משטרתי שגרתי, הביא וילנב לצופים דרמת מתח פתלתלה, מורכבת, אלימה ומורטת עצבים. בלי מנוע יח"צנות משומן מאחוריה, "אסירים" הפכה ללהיט מפה לאוזן, לסרט הזה שנכנסים אליו כמעט במקרה ויוצאים ממנו עם חוויה שקשה להשתחרר ממנה. מהסטטוס הזה אפשר להנות רק פעם אחת, כי עם ההצלחה, מגיעות גם הציפיות. ועם המשא הכבד הזה פנה וילנב לעשות את "סיקאריו".
גם "סיקאריו" היה זקוק לזמן שלו כדי להפוך להצלחה שהפך, בסופו של דבר, להיות. הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן עברה ללא כל תשומת לב מיוחדת, תגובה שהיא לרוב גזר דין מוות עבור סרט. אבל כנראה שהקהל האמיתי של "סיקאריו" לא נמצא בפסטיבל המעונב של הריביירה הצרפתית, אלא בבתי הקולנוע הסמוכים למקום מגוריכם.
צפו בטריילר של "המפגש"
את הצופים האלו "סיקאריו" סחף, ואל הרוח הגבית של אהדת הקהל הצטרפו גם המבקרים, ובסופו של דבר מצביעי האקדמיה, שהעניקו לו שלוש מועמדויות בטקס פרסי האוסקר האחרון. אז כן, וילנב הצליח להפתיע פעם נוספת. סרט שעל הנייר נראה כמו עוד סרט אקשן על המלחמה בסמים, מתגלה כמותחן מוצלח, כזה שגורם לצופים לכסוס ציפורניים לכל אורכו, וגם לא עוזב אותם לאחר הצפייה.
אמילי בלאנט מבריקה בתור סוכנת FBI שמצטרפת לצוות בראשותו של ג'וש ברולין, במטרה להפיל ברון סמים מקסיקני. בתוך העלילה השגרתית לכאורה הזו, וילנב מצליח להעלות שאלות מוסריות ואידיאולוגיות, שהופכות את "סיקאריו" לחשובים שבמותחני השנים האחרונות.
וכעת, מגיע "המפגש". הציפיות לקראתו היו בשמיים, והוא הצליח להתעלות על כולן. את כל הניסיון והיכולות שצבר בסרטיו הקודמים, משכלל וילנב בהמפגש" והופך אותו ליצירה שלמה ומהודקת.
זהו סרט מורכב וסוחף, שמצליח לשלב עומק פילוסופי בתוך דרמת מתח יפהפיה, שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. וילנב לוקח סיפור על פרופסורית לבלשנות המגויסת לממשל האמריקני במטרה ליצור קשר עם ישויות מסתוריות, והופך אותו לסרט מהפנט ועוצר נשימה.