פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא הכל דבש: הפסקול של "אמריקן האני" מופתי, הסרט קצת פחות

      האם "אמריקן האני" הוא אכן יצירת מופת כפי שמיהרו להכריז? זו חוויה קולנועית ללא ספק, והפסקול שלה היסטורי, אבל הסרט עצמו מעושה ולא מורכב, וקשה להאמין שיזכרו אותו כמופתי גם בדיעבד

      לא הכל דבש: הפסקול של "אמריקן האני" מופתי, הסרט קצת פחות

      ראינו כבר לא מעט סרטים שקראו להם בשמות שירים, ותת-הז'אנר של כאלה הנקראים בהשראת מזמורים על אמריקה או חלקים ממנה נפוץ במיוחד: "אמריקן פאי", "Sweet Home Alabama" ועוד ועוד. "אמריקן האני", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, נראה אם אם כך בסך הכל כעוד חוליה נוספת בשרשרת ארוכה, אבל המקרה שלו שונה משל רבים מקודמיו.

      כאן השיר אינו סתם השראה או אזכור. קודם כל, כי מילות הלהיט של ליידי אנטבלום מהדהדות בעלילה, סיפור מסע של נערת שוליים, וכי הדמויות מזמרות אותו באחד מרגעי השיא. חשוב מכך, באופן כללי, המוזיקה ממלאת כאן תפקיד כה חשוב, עד שאפשר להגיד כי היא דמות בפני עצמה.

      ברוב הסרטים הקטעים המוזיקליים התווספו בשלב האחרון, ונועדו להעצים דרמה שהיתה קיימת מלכתחילה. פה, התהליך אורגני הרבה יותר: הבמאית אנדריאה ארנולד שילבה פנימה את השירים שכוכבי "אמריקן האני" שמעו להנאתם בזמן הצילומים – רובם להיטי היפ-הופ עכשוויים, שמעולם קודם לכן לא זכו לייצוג קולנועי. מדובר בעשרות פנינים, שמשתלבות כמעט בכל נקודת מפתח של התסריט, ודרך השימוש בהן משכיל "אמריקן האני" לשקף את הזמן והמקום בהם הוא מתרחש. על נקודה אחת, אם כך, אין עוררין: הפסקול הוא מהטובים והחשובים שהיו בשנים האחרונות, ונכנס להיסטוריה.

      אמריקן האני (יח"צ)
      אהבה במקום חסר תקווה. מתוך "אמריקן האני" (צילומים: יח"צ)

      באשר לשותפיה של הבמאית שתיפקדו גם כעורכים מוזיקליים, הם עושים עבודה מעולה גם בכובעם כשחקנים. יש בהם כאלה שזו הופעתם הקולנועית הראשונה, ויש גם מוכרים יותר. את תפקיד הגיבורה מגלמת סאשה ליין, אותה גילתה ארנולד במקרה על חוף הים במיאמי. זו קלישאה של סיפורי סינדרלה, ואין ברירה אלא לסכם אותה בקלישאה נוספת: כוכבת נולדה. לצעירה האלמונית יש נוכחות, עוצמה ופנים מלאות הבעה. די לה בדקה אחת כדי לכבוש את המסך, ו"אמריקן האני" מעניק לה 163 שכאלה: כמעט שלוש שעות בהן הלהבה שלה נשארת באותו גובה.

      בצדה, בולט שיה לה-באף כפרחח בו היא נתקלת בסופר-מרקט, לצלילי "We Found Love" של ריהאנה כמובן. כדברי הלהיט, הם מוצאים אהבה במקום חוסר תקווה, והוא גורר איתה עמו להמשך הרפתקאותיה של חבורתו: כנופיית מיץ זבל, העוברת מדלת וויט-טראשית אחת לאחרת, ומוכרת מגזינים מיותרים לקורבנות אומללים. את מנהיגת הלהקה מגלמת ריילי קיאו, גם היא שחקנית מוכרת יחסית, הזכורה מהסדרה "מאהבת בתשלום מראש" וידועה גם כנכדתו של אלביס פרסלי. אם נתייחס לסרט כאל סיפור אגדה, הרי שדמותה היא המכשפה הרעה בו.

      יחדיו, תטייל החבורה המפוקפקת הזו במדינות שסביר להניח כי יעניקו היום את האלקטורים שלהן לטראמפ, ותגלה מה קורה בחצר האחורית של אמריקה. אך חשוב מכך, המסע הזה יאפשר לגיבורה לגלות גם את עצמה, להיוולד מחדש ובעיקר לתבוע מחדש בעלות על נשמתה ועל גופה - שכל הגברים בהם היא נתקלת מבקשים אותם לעצמם, ממש כאילו היתה כיפה אדומה והם הזאבים. כלומר "אמריקן האני" הוא גם סיפור חניכה, עם ממד פמיניסטי מובהק.

      ארנולד, וצלמה הקבוע רובי ריאן, מציגים את הסיפור הזה בדרך שהיא חוויה קולנועית. הם מיטיבים להשתמש בשחקניהם ובנופיהם, באור ובחושך, בקול ובתמונה, כדי ליצור רצף של דימויים חזקים, פיוטיים, מהפנטים, ובחיבור כל הסופרלטיבים שנכתבו כאן עד כה, נראה שיש מספיק נימוקים כדי להכריז על "אמריקן האני" כ"יצירת מופת", כפי שעשו רבים.

      אמריקן האני (יח"צ)
      לא עושים את אמריקה גדולה שוב. מתוך "אמריקן האני"

      הבעיה היא, ש"אמריקן האני" נראה כאילו יצא מפס ייצור ליצירות מופת. הוא מעושה לחלוטין וצפוי מדי: יש בו כמעט את כל הדמויות שהיינו מצפים למצוא בסרט מסע אמריקאי, וכמעט את כל המצבים שאנו רגילים לראות בשכמותו. נפחו ואורכו מאפשרים לו לעמוד כמעין ספר מתכונים עב כרס ליצירת קולנוע מסוגו, וארנולד לא מפספסת אף מרכיב.

      נוסף לכך, גם המטרות של הסרט נראות קלות מדי: חגורת התנ"ך ותושביה הווייט-טראשיים. רגע אחד מייקל מור ביקר אצלם, רגע אחר זו ארנולד, ואל דאגה, בטח מחר יגיח אצלם מישהו אחר עם מצלמתו, כאילו שהמציא את אמריקה, ותמיד מאותה נקודת מבט פטרונית המתענגת על עוני ואומללות באופן כמעט פורנוגרפי. אז נכון, זה לא משעמם, אבל גם לא מורכב במיוחד.

      עם זאת, לא פלא כי "אמריקן האני" זכה לציונים כמעט מושלמים מכלי התקשורת בארץ, אף שבשאר העולם עד כה התגובות כלפיו חיוביות למדי אך מעורבות הרבה יותר. הסיבה לכך היא שלמרבה הצער, בעייתי ככל שיהיה, הוא עדיין ניצב כשכיית חמדה בנוף ההפצה המקומי. בנפח שלו, ביומרותיו ובסגנון עשייתו, זהו סרט איכות אמיתי – לא מקורי במיוחד אמנם, אבל גם לא מסחרי במיוחד, וכאלה כבר כמעט לא רואים כאן על המסכים. אז כשזה סוף כל סוף קורה, ברור שהנטייה הטבעית היא לצאת במחולות.

      קשה שלא להעריך את עצם הפצתו, אך אם נבחן אותו כשלעצמו, במנותק מן ההקשר בו יצא, האם הוא אכן ייזכר כ"יצירת מופת" גם בעוד עשר שנים? עד כמה שהצפייה בו מרשימה, בעיקר על מסך גדול, אין לו מספיק ייחוד משל עצמו כדי שימשיך להדהד גם בדורות הבאים. כל מה שיישאר ממנו, יש להניח, זה רק הפסקול, שמקומו מובטח לעד כקפסולת זמן וכצנצנת דבש טהור.