קרב אבוד: "נפילים" היא הצגה נוקבת ועוקצנית על מדינה שנלחמת לשם המלחמה

    המחזה הפרוע והבועט של יונתן לוי ובועז לביא מציג שלושה סיפורים שונים לכאורה על הנפילה של דמויות וסמלים בחברה הישראלית, אולם הקול הבטוח שעומד מאחוריו והשחקנים הנפלאים על הבמה, מצליחים לגרום לנו להרהר ברצינות על הקשר שבין בגין לבר רפאלי

    • יונתן לוי
    • נפילים
    מיכל פיטובסקי
    מנכ"ל תיאטרון הקאמרי, נעם סמל, בתפקיד מנחם בגין (צילום: מערכת וואלה! NEWS, אלי כץ)

    המחזאי, הבמאי והמשורר יונתן לוי הוא אחד היוצרים המעניינים והמוכשרים ביותר הפועלים היום בישראל. על אף שהוא מוכר בעיקר כיוצר תיאטרון פרינג', הולכת ומתהווה מסביבו הכרה ממסדית, כשמחזהו האחרון, "נפילים", ייצג את התיאטרון הישראלי בפסטיבל ישראל, וכעת הוא מציג בתיאטרון הקאמרי. ההכרה הזאת לא גרמה ללוי למתן את דרכיו. "נפילים", המשתייכת לזירה הבין תחומית, היא הצגה תובענית, ארסית ומשעשעת מאוד. מחזותיו הן שירה, כשם ששירתו היא תיאטרון, כלומר, הם בלתי מסחריים במובן העמוק, והם אמנות במובן הישן והטוב של המילה.

    לוי אחראי לשורה של יצירות משונות ומרהיבות; "סדאם חוסיין", מחזה הקאלט שלו, מתרחש בימיו האחרונים של חוסיין בבונקר, מוקף בשלושת כפיליו. לאחריה "רפול והים", יצירה אפית אודות חייו של רפאל איתן, ובה הוא משוחח עם הים המיוצג על ידי מעין מקהלה יוונית. עם הזמן התאספה מסביב לוי עדת מעריצים. כמו כן, נאספו מסביבו יוצרים שחוזרים ועובדים איתו. הבולטים הם ניר שאולוף, שחקן ובמאי, שעובד עמו מאז "סדאם חוסיין"; נעם ענבר, סולן להקת הבילויים, שהלחין וביצע את המוזיקה ב"רפול והים"; והשחקן מנשה נוי שגילם את רפול. היוצרים הללו המשיכו אתו ב"נפילים" והחיבור האמנותי ביניהם מובהק. שאולוף מצחיק בלי להתאמץ, ענבר בעל קול עוצמתי וכישרון מוזיקלי סינגולארי, ונוי, שחקן כה מפותח ומדוייק, שהוא ממגנט סביבו כל התרחשות בימתית. ביחד הם מפתחים שפה משלהם, תוך מה שנראה כמו התמסרות ואמון, ואפילו טוטאליות אמנותית. אליהם מצטרפים ב"נפילים" יוצרים מוכשרים נוספים, דוגמת השותף-כותב בועז לביא, כותב הרומן הגראפי המצליח "The Divine", ואשת התיאטרון סמדר יערון, שהופעתה היתה מכשפת.

    עוד בוואלה!

    בשל ביקוש גובר לטיפול בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

    לכתבה המלאה
    שחקן כה מפותח ומדויק, שהוא ממגנט סביבו כל התרחשות בימתית. מנשה נוי (צילום: מערכת וואלה! NEWS, אלי כץ)

    "נפילים" מורכב משלושה חלקים. הראשון עוסק בביקורו של מנחם בגין במוצב הבופור, תוך שיחזור הסיקור הטלוויזיוני של האירוע, ושיחה קצרה וטורדת בין בגין לאחד הלוחמים. את בגין משחק לא פחות מאשר מנכ"ל הקאמרי הפורש, נעם סמל, ליהוק שהמחזה עצמו מתייחס אליו. בחלק השני ג'ודוקא ישראלי (שאולוף) מתכונן לקרב בטורקמניסטאן בחברת אביו ומאמנו (נוי), כשלפתע מתברר להם שפצצת אטום השמידה את ישראל. בתוך החמצת-עיקר מגוחכת, הם תוהים אם להמשיך בתחרות באין מדינה לייצגה. פה ניכרת השפעתו של לביא על הכתיבה, היא מצחיקה יותר ולירית פחות. החלק השלישי עוסק בבר רפאלי כשחקנית בתיאטרון קאבוקי (יערון). זהו הקטע המוזיקלי ביותר במחזה, והוא מורכב כמעט אך ורק משיבוש האותיות של המותג "קרולינה למקה", והשם "בר רפאלי", בווירטואוזיות רטורית בה לוי מגיע לשיאים חדשים של כתיבה.

    אם עד כה הקדיש לוי לכל מחזה אישיות היסטורית אחת, הרי בהצגה הזאת הוא מתפצל לשלוש. על פניו, כל אחד מהחלקים היה יכול לתפקד כמיני יצירה דומה ליצירותיו הקודמות, כשכל אחד מהם שונה מהותית זה מזה. בגין הוא שחזור טקסט מצולם, הג'ודקא כתוב כמעט כמערכון, והקטע של בר רפאלי הוא התפרעות מוחלטת. קיבוצן יחד גורם להן לשקף ולהדהד זו את זו, ככפילים. לוי מרבה לעסוק בכפילויות, בהשתקפויות, בהשתחזרויות של יחסי אב-בן, בשימת אלמנטים צורניים ומילוליים זה לצד זה בגלל הדמיון שבניהם. ההצגה היתה יכולה להתקרא "כפילים" עם רק תוספת קטנה לאות הראשונה בשמה.

    לוי נוהג לעסוק במנהיג היסטורי ממשי, כשהוא לוקח אותו למחוזות האבסורד, הנשגב והעל-זמני. אלו סיפורים ארכיטיפיים על סמכות, על כריזמה, ועל הסימום שהיא מטילה על מעריציה. ב"נפילים", נפילתה של הסמכות היא הנושא המרכזי של המחזה. כל אחת מן הדמויות חווה נפילה. בגין מתואר בדיכאונו, קרוב לפרישתו, כאשר הוא יוצא מן ה"תפקיד" הטלוויזיוני שלו ופותח בפואמה שכולה סופיות. מסך מגורען מרצד עליו, והוא מדקלם, "אני רואה ריק, אני קו", לבסוף נשכב בשולי הבמה שם הוא נשאר עד סוף ההצגה. בר רפאלי גם היא נבגדת, ננטשת, ומסיימת בנפילה פיזית על הגב.

    גם בר רפאלי קיבלה התייחסות (צילום: מערכת וואלה! NEWS, אלי כץ)

    מהלכיהם של הג'ודקא ואביו פחות מובהקים. כמו בקרב ג'ודו, לרגע נראה שהשחקן ייפול, ולרגע לא. גם כאן לא ברור, האם חורבנה המוחלט של המדינה מפיל אותם? האם ניצחונם הוא בכלל ניצחון? המאמן מסביר על האוקאמי - הנפילה הנכונה בג'ודו, בה השחקן צריך להתמסר לגמרי לנפילה ולא לנסות לבלום אותה. "מי שלא יודע ליפול נכון, שלא יפול", הוא אומר, משפט סתום באופן קומי, אך מדוייק כל כך בכל הנוגע לייחס הישראלי לכישלון. האימרה הזאת מזכירה את אותם משפטים תמוהים שנאמרים לעיתים על ידי מפקדים בצבא. הם משתקפים בחילופי הדברים שנאמרים קודם לכן בין בגין ללוחם על הבופור. בגין שואל, "הרבה נכנעו?" והלוחם עונה, "לא נכנעו. רק נהרגו. או ברחו."

    הנפילה של ה"נפילים" מתרחשת מפני שאין טעם להוסיף לעמוד. אין טעם בקרב, כמו שנראה על פניו המדוכאות של בגין. אין טעם בתחרות, כפי שמתלבטים הג'ודקא ואביו. המדינה איננה, היא נמחקה. הקרב הוא לשם עצמו. ואותה ריקנות מגיעה לשיאה בדמותה של בר רפאלי. להגיד שבר רפאלי ריקה ולא מציינת כלום, זה לא חדש. לוי לא חותר להגיד שוב את אותו המנון הידוע לכולם, שתרבות ההמונים היא ריק מוחלט. הרי בכל זאת ההמונים סוגדים לה. מה שישנו זאת הסגידה, ואותה לוי מבקש לחקור ולפרק, כשהוא לש את המותג קרולינה למקה עד שיוצא ממנו כל ניצוץ אפשרי. הצירופים שלוי מרכיב מחדש מן האותיות של מותג מקיפים בשלוש מאות שישים מעלות את סך כל הדברים שאפשר לומר עליו. אפילו המיאוס מן ההחפצה הנשית, "In a male locker", מתבקע מן האותיות "Carolina Lemke". אבל גם הדמויות הגבריות כלואות. כשהרעיון מאחוריהן מתפרק, הן עדיין כלואות בתוכו.

    "נפילים" היא הצגה מצוינת, שמאתגרת את צופיה עם אמירות רב משמעיות. אין לראות בחלקים המסתוריים והבלתי מפוענחים שלה אקספרימנטאליות אמנותית לשם עצמה. עומדים מאחוריה יוצרים חזקים ובטוחים בקולם, שמוכנים להגיד דברים חריפים על אישים בחברה הישראלית, אבל לא חריפים מכדי להיבלע בשיח העכשווי כמו טוקבק. מי שאוהב את יצירותיהם הקודמות של כל אחד מהמשתתפים בה, ומי שמוכן לתיאטרון בועט, ייהנה מעוקצנותה, יתפעל מלהטוטיה ויהרהר בה עוד זמן רב אחרי שתסתיים.


    מיכל פיטובסקי, סופרת, הרומן שלה "אספלט" התפרסם בכתר בשנת 2012, והיא מפרסמת בקביעות בבלוג טיפוסים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully