לפני קצת פחות משלושים שנה, התכבד דונלד טראמפ בראזי, פרס האוסקר לסרטים גרועים, על הופעתו המביכה ב-"Ghosts Can't Do it" התמוה משלהי האייטיז. בחירתו לנשיאות, אם כך, מאפשרת לו להתעלות מעל רונלד רייגן, ולהיכנס להיסטוריה כשחקן הגרוע ביותר שנבחר לבית הלבן. מבין כל התקדימים שקבע נצחונו, גם זה שיא מרשים.
אז לכאורה, לטראמפ יש סיבה טובה לכעוס על הוליווד: מראשית הדרך, היא לא פירגנה לקריירה הקולנועית שלו, וגם בהמשך סיפקה לו לרוב הופעות אורח קצרות ונלעגות. נוסף לכך, ברמה האישית, מיטב יוצריה וכוכביה התגייסו נגדו במערכת הבחירות האחרונה, קראו לו בכל שם גנאי אפשרי והפצירו בקהל להצביע נגדו. על פניו, הוא צריך ללמוד מן הטובות ביותר, לעלות על הבמה בטקס האוסקר הקרוב ולצעוק "תעשיית הקולנוע האמריקאית לא תהיה מועדון סגור!"
אך למעשה, על טראמפ לעבור בין הנוכחים בקהל ולנשק להם את הידיים, שהדם של קלינטון מרוח עליהן. לתרבות הפופולרית היתה תרומה עצומה להפסד שלה. "בית הקלפים" ודומותיה יצרו אצל דור הנטפליקס המצביע לראשונה את הרושם כי הממסד רקוב מן היסוד ולכן הצבעה לדמוקרטים או לרפובליקנים גרועה באותה מידה. זה השאיר צעירים רבים בבית, או שגרם להם להטיל בקלפי פתקים של מועמדת הירוקים או מועמד הליברטריאנים, מה שהוביל להפסדה של הפייבוריטית בכמה מדינות מפתח.
נוסף לכך, אף שהוליווד לכאורה שונאת את הנשיא הנבחר, הוא למען האמת התגשמות הפנטזיות שלה, ועוד הפרועות שבהן. במשך שנים, נהנתה תעשיית הקולנוע לתאר כיצד מועמד אנטי-ממסדי תופס את כס השלטון. לעתים תיארה זאת באופן נאיבי, כמו ב"דייב", לעתים בצורה סאטירית, כמו ב"להיות שם" ולעתים אף בסגנון אבסורדי לחלוטין, כמו ב"אידיוקרטיה", אבל היא זו שהגתה את התסריט של טראמפ עוד כשהוא עצמו, לא אדם צעיר, היה אלמוני למדי בציבור הרחב.
אז נכון, תעשיית הקולנוע לא בהכרח עודדה את היחס הפוגעני לנשים ומהגרים, אבל כל דמעות התנין בטוויטר לא יטשטשו את האמת: הוליווד רצתה לטלטל את הסדר הישן, השתוקקה לצחוקים וחיפשה אקשן, והנה היא קיבלה את מבוקשה. הכינו את הפופקורן.
ועכשיו, משהפכה האשליה הקולנועית למציאות, נותר רק לשאול מה עוד יכול לקרות? למה אפשר לצפות? מה שבטוח הוא, כי יותר מאשר על הסרטים והסדרות עצמם, הכהונה של טראמפ תשפיע על הסיקור והמחקר שלהן. בארבע השנים הקרובות לכל הפחות, יקפידו המבקרים והחוקרים (גם אני בעוונותי, כמובן) להסביר לנו איך הכל משקף את הנשיא ואת הסיפור שלו. כל ארכי-נבל בלהיט גיבורי-על יוכרז כבן דמותו; כל סיפור על מישיגן או פלורידה יוצג כהזדמנות לצלול לתוך הנסיבות הכלכליות-חברתיות שהובילו לניצחונו; כל סיטואציה בה אשה נתקלת בתקרת זכוכית תתואר כאלגוריה להפסד של קלינטון.
ויהיו גם מפיקות ויוצרים שיתפסו טרמפ על טראמפ בעצמם. חשבון הטוויטר הרשמי של "מראה שחורה" כבר מיהר לעשות זאת הבוקר, ורבים אחרים ימהרו להצטרף לחגיגה הכי חמה בעיר. לפעמים יהיו דברים בגו, אך לעתים זה יהיה מתוך אופורטוניזם מוחלט ונחפז.
אמנם, מן הסתם תהיה לקדנציה של הנשיא השפעה, אבל ייקח לה זמן לחלחל. במשך שמונה שנות כהונתו של אובמה, למשל, לא ראינו על המסך הגדול הדים להיסטוריה הגזעית שחולל. רק בסתיו האחרון, סוף כל סוף, הגיע גל הסרטים בכיכובן של דמויות שחורות, לו חיכינו מאז 2008. את רומא לא בנו ביום אחד וגם קולנוע לא מפיקים ביומיים, כך שלאפקט טראמפ ייקח זמן להתגבש.
כשהאבסורד הופך למציאות: מתוך "אידיוקרטיה"
בינתיים, האמריקאים מוצאים עצמם במצבם של אותם ילדים מסרטי דיסני, שמתפללים להיות כבר גדולים ואז קמים בוקר בהיר אחד ומגלים כי משאלתם התגשמה והם כלואים בגוף בוגר. החזון הבדיוני שהוליווד תיארה, לעתים כסתם פנטזיה ולפעמים אפילו ממש כבדיחה או התרסה, קרם לו עור וגידים, וכל האושיות שלה מסתגלות כעת למעמדן החדש כנתינות של הנשיא הקולנועי אי פעם.
דונלד טראמפ לא מספיק מוכשר כדי לככב בסרטים איכותיים, אז הוא לקח את העניינים לידיים והפך להתגשמות המציאותית של כל אותן דמויות שלא היה בכוחו לגלם. "הסנדק", הקלאסיקה ההוליוודית הגדולה מכולן, מתחילה במשפט "אני מאמין באמריקה. בזכותה עשיתי את הוני", וכך גם יוצא לדרך הסרט של טראמפ. בעוד ארבע שנים נדע אם הפעם זה ייגמר בראזי או באוסקר.