פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא חרם ולא נעליים: סין מציגה מציאות תרבותית אלטרנטיבית

      אמנים ישראלים שיופיעו בסין יופתעו לגלות שאף אחד לא ממתין להם מחוץ למתחם עם שלטי מחאה נגד ישראל. פשוט כי קשה למצוא הפגנות בסין. אבל אולי עבור אמנים עדיף להופיע במקום שיש לצופים חופש ביטוי? מחשבות בעקבות מסע אל הרפובליקה העממית של סין

      לא חרם ולא נעליים: סין מציגה מציאות תרבותית אלטרנטיבית
      צילום: אלה כהן

      (בסרטון: מחיאות כפיים נלהבות בתום העלאת "כפר" בסין)


      בצל נסיקתו המטאורית של דונלד טראמפ והפיכת הבית הלבן למקום קבורת הפוליטיקלי קורקט, מעניין להפנות את העיניים מזרחה. הרחק מזרחה, לעבר סין. מקום שבו האמת לא נאמרת – לא בפנים ולא בכלל. שתיקה שהיא השתקה היא ערך עליון אך לעתים לא מדובר בחסרון. קחו לדוגמה את סיבוב ההופעות המוצלח של תיאטרון "גשר" במדינה. בימינו, בכל מקום שבו מופיע אמן ישראלי מתחוללת סערה מחוץ למתחם ההופעה, שלטים מונפים בזעם והרגשות המיוזעים מתפרצים בשם תנועת החרם.

      במה שנראה כמו סצנה ממציאות מקבילה, חברי "גשר" כלל לא נתקלים בתופעה בסין ופנג ביאו, סגן ראש המחלקה למערב אסיה ואפריקה במשרד החוץ הסיני, מסביר לי בשיחה שנערכה במשרד החוץ בבייג'ינג כי ההסבר פשוט: בסין אין BDS (השגריר הישראלי בסין, מתן וילנאי, מהדהד תשובה זו בשיחה אחרת שנערכת מספר ימים לאחר מכן). כמובן שאם תנועת החרם היתה פעילה במדינה שעדיין לוטשת עיניים לעבר שתי מדינות אחרות לפחות (טיבט וטאיוואן) הדבר היה מעט מביך. השלכת כדורים בבית מזכוכית שבו מכינים ברווז בנוסח פקינג וכל העסק הזה. ביאו לא מסתפק בתשובה הקצרה ומזמין דרכי אמנים ישראלים נוספים להופעה בסין: דלתות המדינה פתוחות והעם הסיני משתוקק לצרוך תרבות ישראלית.

      תיאטרון גשר בווהאן 2016 (יח"צ , אלה כהן)
      קאסט "כפר" בוואהן, סין (צילום: אלה כהן)

      כמה משתוקק? מספיק כדי למחוא כפיים במשך כמה דקות ברציפות כשההצגה הוותיקה "כפר", שמספרת את סיפורם של תושבי כפר בארץ ישראל של שנות ה-40 דרך עיניו של נער תמים בגילומו המצוין של סשה דמידוב, מסתיימת. זוהי השנה החמישית ברציפות שתיאטרון "גשר" מגיע לסיבוב הופעות בסין ונדמה שהקהל הסיני כבר הורגל לצפות בהצגות בעברית כשמעליהן מתנוסס תרגום לאנגלית ולסינית. אחד התושבים המקומיים שמלווה אותי בסיור מספר לי שיותר ויותר סינים מעדיפים להוציא את כספם על הפקות תרבות שמגיעות מחו"ל. רוני עינב, שמגלמת את דמותה של דסי בהצגה, לא מופתעת מהטרנד. "אנחנו הישראלים רואים את ההצגה הזו בצורה כל כך לוקלית, אבל בעצם יש בה כל כך הרבה ממשקים שגורמים להזדהות", היא אומרת בשיחה שנערכת בסיום ההצגה. חברה לקאסט, מיקי לאון, שמגלם את דמותו של חיים, מרחיב: "ההצגה הזאת היא בסופו של דבר על אלמנטים אנושיים מאוד בסיסיים ואוניברסליים: זמן שאי אפשר לעצור ותמימות אבודה למשל והסינים, כמו כל אחד אחר, רואים חומרים אנושיים שכולם יכולים להתחבר אליהם. זה מפליא אבל אנחנו מסתכלים על השורות הראשונות ואני רואה סינים שמוחים דמעה. זה רק מראה שכשמשהו טוב, הוא נוגע בצופה ולא קשור לשום לאום".

      אני מבקש מלאון ומעינב לחזור לסוגיית השתיקה. שנים של שטיפת מוח לאומית ומציאות לא נחמדה בכלל עשו את שלהן. נותרתי כמעט המום כשגיליתי, למרות הטיפים ממר ביאו, שמחוץ לאולם שבו הוצגה "כפר" לא היה ניתן למצוא אדם אחד עם שלט מחאה נגד ישראל. או נגד דובי הפנדה. כלום. רק אנשים שממתינים לקונצרט של צ'ייקובסקי. אולי גם זה סוג של מחאה. בזמן שלאון טוען כי מבחינתו אין הבדל בין הופעה בסין והופעה באירופה, אני מקשה על עינב ושואל אותה אם לא היתה מעדיפה להופיע בפני אנשים שנהנים מחופש ביטוי ומחופש בכלל. "נראה לי שדווקא כשאין לך דרך להשמיע את הקול ואתה נחשף לתיאטרון שצועק את מה שאתה רוצה לצעוק, זה הרבה יותר משמעותי והרבה יותר חזק", היא משיבה בלי להסס ומוסיפה "מבחינתי לשמוע את השקט העז שלהם ברגעים הכי בועטים, זה מרתק, זה הדבר המשמעותי".

      "אבל מתי אתם מפסיקים לשתוק ומדברים?", אני שואל את המלווה שלי שמביט בי במבט מוזר. "אנחנו כן מפגינים. נגד יפן למשל", הוא משיב ומזכיר את האירועים בעקבות המחלוקת על השליטה באיים בים סין המזרחי. בתוך כך הוא מוסיף כי כל ההפגנות מתואמות עם רשויות השלטון. "ומה קורה אם אתם רוצים להפגין נגד השלטון?", אני תוהה בקול והתהייה נותרת תלויה בחלל האוויר ללא תשובה. עינב צדקה, כששומעים את השקט העז ברגעים הכי בועטים – זה הדבר הכי משמעותי.


      הכותב היה אורח שגרירות סין בישראל.