פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 103: משה פרץ רוצה להיות דרייק. הו אלוהים

      השיר החדש של משה פרץ מעיד על התהליך הטרגי שעובר הז'אנר הים-תיכוני, לירז צ'רכי מציבה תחרות לריף כהן ומאור אדרי בנאלי וחסר ייחוד. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 103: משה פרץ רוצה להיות דרייק. הו אלוהים
      עיצוב גרפי והפקת קליפ מילים: AVOXVISION

      (בסרטון: קליפ המילים ל"כוס של יין" של משה פרץ)


      משה פרץ - "כוס של יין"

      כאזרחים במדינה דמוקרטית עומדות בפנינו שתי אפשרויות: האחת, להיות שטחיים, חלולים וחייכניים ולהרים יחד "עוד כוס של יין" לחיי הקיטש ("אני ואת בתוך עולם קטן שלא נגמר לי"), הסחיזם ("ואת לוחשת לי סלסה"), הרגשות המלאכותיים ("וזה זורם לי בדם") וההיקשים המשמימים ("יכול להיות שקשה / כי לא תמיד הכל דבש"), ואז לכתוב בטוקבקים - חינם או תמורת תשלום סמלי - "עוד שיר מדהים של הגדול מכולם, להיט בטוח".

      האפשרות השנייה היא, ובכן, להקשיב לשיר. כשעושים את זה ברצינות, בראש צלול, מבלי להיעזר ב"עוד כוס של יין" כדי לשרוד אותו, קשה מאוד לזהות בו סיבה להרים כוס של יין - ובטח לא עוד כוס של יין. שירו הלכאורה-נעים והלכאורה-תמים של פרץ, שנשמע כמו הומאז' מוגזם, על סף הליקוק, לפופ אמריקאי עכשווי בנוסח דרייק, הוא עדות מוחשית נוספת לתהליך טרגי שפוקד לאחרונה את תעשיית הפופ הים-תיכוני בישראל - תהליך התמסמסותו של האלמנט הים-תיכוני שבה אל תוך זה הפופי.

      בעולמנו הפוסט מודרני ז'אנרים מוזיקליים לרוב לא "מתים", אלא ממשיכים לחיות, במוצנע, בין כתליהם של הז'אנרים החדשים שהתפתחו מהם - אבל מה שקורה בזמן האחרון לים-תיכוניות של הפופ הים-תיכוני קיצוני ודרמטי לפחות כמו מה שקורה עכשיו לארצות הברית וגם עתידה, כמו זה של ארצות הברית, לוט כעת בערפל.

      משה פרץ, נעים ותמים שכמותו, מרים עוד כוס של יין ותוך כדי זה מסייע בחפירת הקבר של הז'אנר שבזכותו הוא קיים. אמנם הוא לא החשוד המרכזי בהתנקשות הזאת - הוא בסך הכל עושה את מה שסטטיק ובן אל תבורי מאלצים אותו לעשות כדי להמשיך להיות רלוונטי - אבל אין ספק שהעובדה שגם הוא, ממנהיגי המהפכה הים-תיכונית של 2008, מחליט לזנוח לגמרי, לחלוטין, את המקום שממנו בא, היא נקודת ציון משמעותית בתהליך הגסיסה הזה.

      מה עכשיו? שנבכה? אפשר, אבל לא חובה. גם אם זהו סופו של הפופ הים-תיכוני כפי שאנחנו מכירים אותו, חשוב לזכור שמדובר במוות של חבר לא ממש יקר. לפעמים הוא היה נחמד, מקפיץ שכזה, כיפי, אבל רוב הזמן - צריך להודות - הוא הביך אותנו וזלזל ביכולות החשיבה שלנו.

      חוץ מזה, יש משהו מאוד מעודד, ואפילו מחמם לבב, בעובדה שזמרים ממוצא מזרחי לא חשים עוד שהם חייבים להחצין, או לפחות לשקף, את עדתם ביצירתם. במציאות מוזיקלית אופטימלית, כפי שנטען כאן לא פעם, לא אמור להיות קשר בין מוצא, או עדה, של אמן מסוים לאופי יצירתו. הפרדה כזאת היא, במובנים רבים, צעד ראשון בדרך להתנקות אמיתית, סופית, מגזענות. ואם המחיר הוא הפופ הים-תיכוני, אפשר להניח שנעמוד בו. אנחנו חזקים.

      (שני כוכבים)

      לירז צ'רכי - "אמנה"

      העולם לא ציפה מלירז צ'רכי החמודה והלבבית להיות, בנוסף לשני אלה, גם מגניבה - אבל הנה, גם זה קרה לה. לא לגמרי ברור איך קרה שאחייניתה של ריטה, כוכבת "האלופה" ואלילת מחזות הזמר לנוער גילתה פתאום, בין שורשיה הפרסיים, את הצליל המדהים, האוריינטל-פסיכדלי, שנוסח באיראן של שנות השישים והשבעים, אבל כן לגמרי ברור שהקשר השורשי שלה למוזיקה הזאת ניכר מאוד כעת בקולה ובגרובה.

      מאחורי ערוץ השירה היציב והבוטח של צ'רכי יש עיבוד מעניין למדי שמבוסס על שילוב בין כלים אנלוגיים שמתכתבים עם חומר הגלם המקורי - קלאסיקה של אירועים משפחתיים באיראן - לביטים מעודכנים שיצר המפיק האמריקאי ריג'וייסר. כל זה הופך את צ'רכי למעין גרסה פרסית של ריף כהן: צ'רכי נשמעת כאן לא פחות חצופה וקולית מכהן, רק שאצלה, להבדיל מכהן, מדובר בערכים מוספים ולא בדבר עצמו. למרות העיבוד המודרני, העבר נשמע מפיה של צ'רכי הרבה יותר חי, מוחשי, קרוב ללב ולנשמה, מזה של כהן.

      זה נשמע מוזר - בכל זאת, כהן היא גרוברית אוריינטלית משובחת - אבל כדי להתכתב באופן יעיל עם מוזיקה שמבוססת בראש ובראשונה על שירה, צריך קודם כל להתמחות באחת כזאת. צ'רכי זמרת לא רעה. הפורטה של כהן נמצא באספקטים אחרים. מי מוצלחת יותר בגלובלי? קשה לקבוע. יום אחד, אולי, נדע.

      (שלושה כוכבים וחצי)

      מאור אדרי - "כמו פעם"

      אם ניתן היה להדפיס זמר פופ ים-תיכוני על סמך אלגוריתם של תוכנת מחשב, סביר להניח שהלה היה נראה ונשמע כמו מאור אדרי, וכנראה שגם השם שהיה נבחר עבורו באותה שיטה היה מאור אדרי. למעשה, למעט העובדה שניתן לתת לו כיף אחרי הופעה ואפילו, אם הוא מאשר, לצבוט בלחיו, אין כל אינדיקציה לכך שאדרי הוא איש אמיתי. להפך: כל שיר חדש שלו הוא עדות נוספת לכך שמדובר בבוט.

      השירים של אדרי, ובתוכם הבלדה הרגילה הזאת, ממוצעים וחסרי ייחוד הרבה מעבר לגבולות הסביר. קשה להאמין שעומדים מאחוריהם אנשים עד כדי כך ממוצעים וחסרי ייחוד. אפילו מחשבים יותר יצירתיים מזה. הם, לצורך העניין, בחיים לא היו משתמשים בשטיק המצועצע של הכפלת הקול בחלק השני של הבית, כפי שקורה כאן, לדוגמה. אפילו הבינה שלהם לא מלאכותית כמו זו של אדרי.

      אז כן, הפזמון פה קליט, אולי אף סוחף, אבל כשכל האלמנטים מסביב כל כך צפויים, בנאליים, תבניתיים, זה לא מספיק כדי להצית בבלדה הזאת אש, כך שתוכל לחמם את ליבנו במהלך החורף, כשקר. לא נורא, ניקח מעיל.

      (שני כוכבים)