הזמר והמשורר לאונרד כהן, מגדולי המוזיקאים של המאה החולפת, הלך לעולמו השבוע בגיל 82. הודעה על כך פורסמה בדף הפייסבוק הרשמי שלו. "בצער רב אנו מדווחים כי המשורר האגדי, הפזמונאי והאמן, לאונרד כהן הלך לעולמו", נכתב. "איבדנו אחד מבעלי החזון הנערצים והפוריים ביותר בעולם המוזיקה". בהודעה נכתב כי הלווייתו של כהן תתקיים בלוס אנג'לס. משפחתו אישרה את הדיווח. סיבת המוות לא נמסרה. "המשפחה מבקשת לשמור על פרטיותה בזמן שהיא מתאבלת", נכתב.
לפני חודש בלבד הוציא כהן את אלבומו ה-14 והאחרון, "You Want It Darker", שעסק בעבודתו ובהשקפתו על החיים ועל המוות. השקת האלבום לוותה בריאיון שהעניק לניו יורקר, ובו סיפר שהוא "מוכן למות".
כהן, שנולד למשפחה יהודית בקנדה, היה זמר, משורר, מלחין וסופר. הקריירה האמנותית שלו התפרשה על פני שישה עשורים, בהם עיצב את המוזיקה המודרנית לצד שמות כמו בוב דילן, פול סיימון והביטלס. על אף ההערכה הרבה לה זכה בעולם המוזיקה, היו אלה דווקא אלבומיו האחרונים של כהן שזכו להיכנס לראשונה לצמרת מצעדי המוזיקה. עד גיל 70 לא הצליח כהן לפרוץ לעשירייה הראשונה.
החל משנת 2011 כהן הוא חבר במסדר הכבוד של קנדה, התואר הגבוה ביותר שמוענק לאזרח במדינה. הוא זכה להיכנס להיכל התהילה של המוזיקה האמריקאית והקנדית. על אף מעורבותו במאות יצירות, נדמה שהשיר המזוהה איתו ביותר הוא "Hallelujah", שיר שאף הוא לא זכה לעדנה כשהושק במקור, ורק אחרי שהפך ללהיט קאברים גדול, קיבל את הכבוד המגיע לו. "Hallelujah" הוקלט ובוצע מחדש יותר מ-200 פעמים לאורך השנים.
שיריו של כהן עסקו רבות בפילוסופיה, דת, אהבה, אמונה והחלקים הקודרים יותר של האולם. יצירותיו המוכרות ביותר עוסקות בנושאים האלה, ובהן: "Suzanne", "Dance Me To The End of Love", "Bird on the Wire" ו-"First We Take Manhattan".
כמו המוזיקה שלו, גם חייו של כהן היו עטופים ברוחניות, מיניות ומלנכוליה. הוא נודע כרודף שמלות ומאהב, וקשריו הרומנטיים זכו להיכנס אל תוך שיריו ולהפוך למיתולוגיה משל עצמם. בין היתר קושר לזמרת ג'וני מיטשל, לשחקנית רבקה דה מורניי, סוזן ורדל (ידידה ואשתו של חברו הפסל, ארמנד וילנקורט, לה הקדיש את השיר "Suzanne"), הצלמת הצרפתייה דומיניק איסרמן (שאף צילמה שניים מהקליפים לשירים "First We Take Manhattan" ו-"Dance Me To The End of Love") ומריאן אילן הנורבגית, מי שכהן הגדיר כאהבה הגדולה בחייו. אילן, ששאפה להיות שחקנית, פגשה את כהן כשהתגורר באי ביוון, והיוותה השראה לכמה מהשירים שכיכבו באלבומיו הראשונים. אילן הלכה לעולמה ביולי האחרון לאחר מאבק ממושך במחלת הלוקמיה.
הזמר עצמו סבל מדיכאון לאורך חייו, ובין היתר בילה חמש שנים במנזר בודהיסטי. הוא מעולם לא נישא, אך חלק שני ילדים עם הרקדנית סוזאן אלרוד (עמה היה במערכת יחסים ב-1979).
לאונרד כהן נולד במונטריאול, בן למשפחה אמידה ונכד ליהודים שהיגרו מאירופה לקנדה. סבו היה רב ומורה לתלמוד. כנער הוא פיתח הערצה למוזיקה ספרדית ולמוזיקת קאנטרי. בנעוריו היה לתלמידים של המשוררים' הקנדיים אירווינג לייטון ולואיס דודק, ופרסם ספר שירים בשם "Let Us Compare Mythologies" ב-1956. הספר זכה לביקורות מצוינות וסימן את כהן כישרון עתידי. הוא פרסם שני ספרי שירה נוספים: "The Favorite Game", "Beautiful Losers" ב-1963 וב-1966. זו היתה גם השנה שבה החל לראשונה להקליט מוזיקה על האי היווני הידרה, בו התגורר לאחר שעזב את מושבת האמנים בלונדון בה יצר במשך שנות ה-60 המוקדמות.
ב-1966 פגש כהן בזמרת הפולק ג'ודי קולינס, שהתאהבה בשיריו והחליטה להקליט ולכלול אותם באלבומה "In My Life". האלבום כלל את הלהיט הקלאסי "Suzanne" ושיר נוסף בשם "Dress Rehersal Rag". שנתיים מאוחר יותר הוציא את אלבומו הראשון "Songs of Leonard Cohen", שכלל אף הוא את "Suzanne" ושורה של שירים נוספים. ב-1969 הוציא כהן שני אלבומים נוספים "Songs from a Room" (שם שנגזר מהחדר הקטן בבית על האי, שם נהג לכתוב את שיריו) וב-1971 את "Songs of Love and Hate". בעקבות האלבומים יצא כהן לסיבוב ההופעות הראשון שלו.
ב-1974 הוא חבר למפיק והפסנתרן ג'ון ליסאואר והשניים יצאו לסיבוב הופעות נוסף ברחבי אירופה, ארה"ב וקנדה, בעקבות האלבום שיצרו יחד "New Skin for the Old Ceremony". האלבום זכה לשבחים רבים בזכות הצלילים הייחודיים ששילבו השניים בתוכו, מכלי נגינה שונים ובהם באנג'ו, ויולה ומנדולינה. במהלך סיבוב ההופעות עבד על שורה של שירים חדשים שאף בוצעו על הבמות, אך מעולם לא הוקלטו לאלבום. כהן המשיך במסעותיו גם לאחר שנפרד מליסאואר ויצא לסיבוב הופעות נוסף ב-1976, שבסיומו נולד "Death of a Ladies Man", אותו יצר ביחד עם מפיק העל פיל ספקטור. בין לבין קפץ כהן גם לישראל והופיע בפני חיילים בסיני בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973.
בשנות השמונים נקלע כהן לעימותים עם חברת התקליטים Colombia שסירבה להוציא את אלבומו "Various Positions", שיצא לבסוף בהוצאה עצמאית. באופן אירוני דווקא האלבום הזה הכיל את השיר שיהפוך מזוהה יותר מכל עם כהן, "Hallelujah". באותה שנה פרסם כהן גם ספר שירים חדש בשם "Book of Mercy".
שני אלבומיו הבאים "I'm Your Man" ב-1988 ו-"The Future" ב-1992, נחשבו לקודרים ואפלים יותר. זמן קצר לאחריהם, עזב כהן את לוס אנג'לס ועבר להתגורר במנזר בודהיסטי, שם שימש כסגנו של מאסטר מקומי בשם קיוזאן יושו ססאקי. במהלך שהייתו במנזר למד כהן את השפה ההינדית והתחבר לבודהיזם. הוא שב ללוס אנג'לס בשלהי שנות התשעים והחל לעבוד על אלבומים חדשים: "Ten New Songs" ששוחרר ב-2001 ו-"Dear Heather" ששוחרר ב-2004. בשנת 2005 גילה כהן כי המנהלת האישית, ומי שהיתה בת זוגו למשך תקופה, קלי לינץ', העלימה 5 מיליון דולר מחשבונו. על אף שזכה בתביעה האזרחית נגד לינץ', הכסף לא נמצא מעולם. לינץ' נשלחה למאסר בן 18 חודשים לאחר שנמצאה אשמה בהטרדתו של כהן.
ב-2008 חזר כהן לתור את העולם בסיבוב הופעות שנמשך שנתיים, ובין היתר הופיע גם באצטדיון רמת גן ב-24 בספטמבר 2009, לעיני 50 אלף צופים. במהלך המופע אף בירך כהן את הצופים בברכת הכהנים המסורתית. הוא אף הציע לרשות הפלסטינית להופיע ברמאללה, אולם זו סירבה להצעה בגלל הופעתו בישראל. על פי ההערכות כהן גרף במהלך סיבוב ההופעות כ-50 מיליון דולר, שהצליחו להוציא לראשונה מזה שנים רבות מהגדרה של חדל פירעון.
אלבומיו האחרונים בהחלט של כהן היו "Old Ideas" ב-2012, "Popular problems" ב-2013, וכאמור "You Want it Darker", שיצא שבועות ספורים לפני מותו. ב-2010 הספיק כהן לקבל את הפרס הגדול האחרון מקהילת המוזיקה: פרס הגראמי למפעל חיים.