יותר מכל אני זוכר את מה שלא היה: אמצע. חייכתי ובכיתי וחייכתי ובכיתי ובניגוד לשבוע שלפני, לשבוע שאחרי, לשנים שלפני, לשנים שאחרי, לא היה אמצע. בבוקר שקדם להופעה ההיא בוולינגטון, ניו זילנד, ב-20 בינואר 2009, מצאתי מחסה מהרוח החזקה באינטרנט-קפה וכתבתי לעצמי במייל כמה שאני אוהב את לאונרד כהן. פחדתי שאחרי ההופעה לא יהיה לי מה לכתוב הביתה, והבילד-אפ היה כל כך גדול שהרגשתי צורך בגיבוי. אחרי שלוש השעות המרגשות והטהורות ביותר בחיי לא הייתי זקוק לשום גיבוי. יצאתי מאולם ה-TSB לבד, כשם שנכנסתי אליו, ובדרך חזרה להוסטל עצרתי בסופרמרקט וקניתי פאי-בשר תעשייתי ודחוס ודוחה, שהרגיש כמו הדבר הטעים בעולם. הרוח החזקה שהפריעה כל כך ארבע שעות קודם לכן היתה נפלאה, ומעולם לא נהניתי מנחירות כפי שנהניתי בלילה ההוא, במיטת הקומותיים העליונה, עם שלושה מטיילים ומטיילות שחלקו בצורה שווה את החושך, ומעט מאוד דברים חוץ ממנו.
מאז ראיתי אותו שלוש פעמים נוספות - בפריז, בברטיסלאבה, בוורונה - ואמנם אף הופעה לא התקרבה להלם שחוויתי בניו זילנד, אבל כולן היו מושלמות בצורתן שלהן. כי בכולן הזמר האהוב עלי עשה במשך שלוש שעות את מה שהוא יודע לעשות יותר טוב מכל בן אנוש בעולם הזה: להיות לאונרד כהן. ידעתי מה יהיה בפתיחה ("Dance Me To The End Of Love"), מה בסוף ("I Tried To Leave You, Wither Thou Goest"), מה פחות או יותר יהיה באמצע וזה לא שינה לי, כשם שלהכיר את התנ"ך בעל פה בוודאי לא מפריע לאנשים מאמינים. מעולם לא הצעתי וקיבלתי ממחטות כפי שהצעתי וקיבלתי ממחטות בהופעות של לאונרד כהן. מעולם לא הבנתי שבלילות מיוחדים במיוחד, צחוק ובכי יכולים להגיד את אותו הדבר.
בסיום כל אחת ואחת מההופעות הללו רציתי להיות לבד, כי אם יש משהו שכהן יודע לעשות יותר טוב מלכתוב או לשיר, זה לזקק: לזקק את העולם כולו אל תוך שלוש דקות וארבעים שניות, ולזקק אנשים אל תוך עצמם. תכניסו אדם מהרחוב להופעה של היהודי הקטן שכתב את התנ"ך והוא ייצא ממנה נטול מסיכות ומחסומים, הכי קרוב שיש לעצמו. אני לא יודע מה זה אומר עלי, אם רציתי להיות לבד בסיום כל הופעה שלו, לא יודע מה זה אומר עליו, ולא יודע אם בעולם הזה, שמחוץ להופעות של לאונרד כהן, בכלל מוטב לסמוך על תחושות פנימיות, כפי שהוא שר ב-"That Don't Make It Junk":
"I know that I'm forgiven,
But I don't know how I know
I don't trust my inner feelings
Inner feelings come and go".
כתבת המופת של דייויד רמניק לפני מספר שבועות בניו יורקר הכינה אותי לבוקר הזה, אף שבסתר לבי חלק ממני האמין שהוא יחיה לנצח. חשבתי שאהיה עצוב יותר, כשם שאולי חשבתי שאהיה יותר שמח ונרגש לפני הופעות שלו, ולא רק במהלכן. כבר הייתי צריך ללמוד שאי אפשר לתכנן רגשות, שהם באים והולכים, והבוקר, כל מה שאני מרגיש זה אושר גדול על שזכיתי לראות אותו בסיבובי הפרידה שלו מהעולם הזה, שזכיתי לחזות בו מקפץ אל הבמה ואל מאחורי הקלעים בהדרנים, שזכיתי לראות אותו מביע עולם ומלואו בהסרת מגבעת והצמדתה ללב, שזכיתי לחוות צמרמורת אחר צמרמורת אחר צמרמורת ולהבין שבהופעות של לאונרד כהן, הצמרמורת האמיתית היא כשאין צמרמורת.
אבל מעל הכל, אני מתנחם בכל מה שהוא השאיר אחריו, מתנחם בבורות שלי שלא מאפשרת לי להבין אפילו עשרים אחוז מהמילים שהכותב האהוב עלי, הכותב הטוב ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית, שרבט לאורך השנים, מתנחם בכך שבין כל האותיות המופלאות הללו יש את כל השאלות, את כל התשובות. אני מתנחם בספרי השירה שעוד לא הפכו לאובססיה, בשני הרומנים להם לא הקדשתי מספיק זמן, באלבומים שהשמטתי מהרוטציה, באלה שאני עדיין שומע פעמיים בשבוע ולא יימאסו עלי לעולם, מתנחם במחשבה שהוא אולי מת, אבל לי עוד נותרו 50 שנה להעריך את מה כל מה שלא הערכתי עד היום.
יש זמרים רבים בהם אני מוצא נחמה בתקופות פחות טובות וזמרים אחרים להם אני נוטה להקשיב בימים שמחים יותר. לאונרד כהן הוא האמן היחיד שאסתתר במילים ובמוזיקה שלו גם בדיכאון גדול וגם באושר גדול וגם בכל מה שבאמצע. ואת זה, לשמחתי, גם מוות לא יכול לקחת.