"העתיד? אפגוש אותך שם". כמו שהבטיחו ב-"I'll See You There", הכימיקל בראדרז ארגנו חתיכת מפגש עתידני של כל בני הנוער לשעבר, עיסה מעורבבת של דור ה-x וקומץ דור ה-y, ששאבו חיים מאמנות הדאנס וטיפחו את תרבות הרייבים כשעוד היתה בניילונים. העתיד כבר כאן, תקראו לו הווה אם תרצו, ובני הנוער האלה הפכו לאנשים מבוגרים שבשביל לקבל את הבסים העמוקים שלהם, נדרש מהם לשריין בייביסיטר, להדק את הכרס, לסרק את שיער השיבה ולחפש חניה בגני התערוכה. החיים תמיד קצת בלתי נסבלים, אבל יש בהם רגעי התעלות וחסד. ואם טעיתם לחשוב שמדובר במפגש של יצורים או בחוויה שדורשת ניקוי אבק, תשכחו מזה. המציאות הרבה יותר אלגנטית. לכאן נכנסים הכימיקל בראדרז, שמצליחים לא ליפול למלכודת הנוסטלגיה ומפגינים כשירות ששמורה רק לבודדים.
לכאורה הכל פועל לרעת האחים. הם מסתובבים בזירה היפר-פורה, יש להם מתחרים מן העבר, צאצאים בהווה וחקיינים משוכללים מהעתיד, הקהל הגרעיני שלהם כבר עייף ובאופן טבעי אין ברירה אלא להביע סקפטיות לגבי הקיום העכשווי שלהם. 1993 נותרה אי שם בזמנים עמומים, כשרעיון ההתחככות בה מחדש מלהיב בערך כמו התחככות בזרים מזיעים ברחוב. אבל הבראדרז ממנצ'סטר הם דוגמה ומופת לניצולים של אותה העת, כאלה שהמשיכו לעבוד קשה במהלך שני עשורים, שחררו אלבום מדי שנתיים בממוצע (מלבד האחרון, "Born in the Echoes" ,שיצא ב-2015 בהפרש של חמש שנים מזה שקדם לו) והמשיכו לחקור את הסאונד ולא לוותר על ערך הוורסטיליות.
זאת גם הסיבה שהם שוחים בעשרות זרמים ותתי זרמים אלקטרוניים ולא מעט פעמים מכונים חלוצים. אבל האבולוציה של הבראדרז, שנפרשת על גבי תשעה אלבומים (וממשיכים לספור), היא הדבר המרתק השני אחרי המוזיקה החיה. כי לראות אותם לייב, ב-1998 במוזיאון השריון בלטרון או ב-2016 בגני התערוכה בתל אביב, זה החלק המרגש באמת. הכל מתחיל בסט מהודק ומתוקתק שנפתח ב-"Hey Boy Hey Girl", עובר דרך "Sometimes I Feel So Deserted" ו-"Swoon" ומסתיים בלהיט הכי גדול שלהם בישראל, "Galvanize", ובשיר החדש "C-h-e-m-i-c-a-l" שיצא בתחילת החודש ויש לו ביט מושלם ומידבק.
הקהל של היום, כנראה כמו הקהל של אז, ידע שצפוי לו קליימקס מסוג כלשהו ולכן גם הגיע ערוך. מדי כמה עשרות ראשים אפשר היה להבחין בקרחות קטנות, שבתקריב התגלו כמעגלים אסטרטגיים. כימיקל בראדרז נתנו את האות עם "Hey Boy Hey Girl" והאנשים המבוגרים ירדו על הברכיים, שלפו סם ונשמו עמוק. וכשיש סנכרון מטרות בין הקהל לאמן שניצב לפניו, להגיע לפורקן, אין דרך לא טובה לצאת מזה. אפשר ליפול לאחור והבראדרז יתפסו. כל זה מתעצם עם הוויז'ואלס, לפעמים פסיכדליים ולפעמים סתם מהפנטים, ועם תאורת לייזרים שעוברת דרך כל האישונים ולא פוסחת גם על מי שבחר להימרח על הדשא מאחור. את המתח שנשמר עד הסוף צריך לזקוף גם לזכותם של רד אקסס ו-2ManyDJs, שפתחו את ערב עם סטים שהכו בשבוע העצוב החולף וענו על צורך קולקטיבי עמוק.
הגרסה הנוכחית של טום רולנדס ואד סימונס היא עדיין כזאת שנאמנה לתרבות שמחפשת את ההיי הבא. עם משקל כבד של מודעות עצמית, חוש אסוציאטיבי מפותח, ידע מוזיקלי שאין לו תחתית, מומחיות בריצוי קהל וחימום של הרכבים מצוינים, הלילה של הכימיקל בראדרז לא יכול היה להסתיים בפחות מכיף מופרע.