דבוקים למוח: מצעד 10 שירי הפתיחה הטובים מתוכניות הילדים והנוער

אם היה זה מצעד ההפחדות של הערוץ הראשון, "הצריף של תמרי" היה כובש בוודאי את הפסגה (וזה לא שלא היתה לו תחרות. אנחנו מדברים אליכם, "הצצקנים". וגם קצת אליכם, "טלפלא"). אך מאחר ובשירי פתיחה עסקינן, נעזוב רגע את הבובות שרדפו את ילדי הסבנטיז בסיוטים, ונתמקד בשיר הפתיחה. מלודיה כזו שקטה ונעימה כמעט כבר לא מוצאים בתכניות ילדים (גם לא במצעד הזה, למען האמת), ושירתה של הזמרת הצעירה ריקי גל צלולה כמו ששכחנו שהיא יכולה להישמע. כמה עשורים לאחר מכן הגיעה להקת מוטו, עשתה לו קאבר, וחשפה את השיר לדור חדש של ילדים שנחסכו מהם הסיוטים האלו. ועכשיו אנחנו מעבירים אותם לדור חדש. אין בעד מה, חבר'ה!

"החתול שמיל" היתה תכנית טלוויזיה כיפית, עם שיר פתיחה מתוק שבוודאי היה מגיע למקום גבוה יותר, אילולא היה חוטא בפאט-שיימינג חצוף ולא מדויק. "החתול שמיל, שמן כמו פיל"? קודם כל, הוא לא. שנית, אז מה?! תלמה אליגון אולי התעצלה מעט עם החריזה, אבל הביאה לעולם שיר קליט ומקפיץ, ודור שלם של חתולים, שמנים ורזים, שנקראו בעל כורחם שמיל.

"מי יודע איזה מין דברים ילדים אוהבים?", שאל שיר הפתיחה של "טלפלא". בואו נעזור לכם רגע: ילדים לא מתים על בובות יד מפחידות, כפי שכבר הסברנו, וגם הבובה טלא צילקה בוודאי כמה ילדים. מי שלא פחד, ידע בוודאי להעריך את השיר המקסים הזה, מעין גרסה מקומית ל-"My Favourite Things" של "צלילי המוזיקה".

אמנם מדובר בשיר הסיום ולא בנעימת הפתיחה האינסטרומנטלית, אבל נרשה לעצמנו את החריגה הזו לטובת להיט הסמבה שהוא "3 4 5 וחצי". בקלות אפשר לטעות בו ולחשוב שמדובר בשיר מהקרנבל בברזיל ולא מתכנית טלוויזיה עם הבובות צ'ומפי ואינשם, כי הוא מרקיד וכיפי ובעיקר נורא נורא מידבק (קפצו לדקה 21:52).

הפסקה הבאה מוקדשת לכל מי שתופסים עניין. כי מי שלא, בטח לא מבין מה כל כך שווה בשיר הפתיחה של "תופסים ראש" בביצוע נתן דטנר וילדי בית הספר לאמנויות בתל אביב. הסקסופון, מחיאות הכפיים, הילד שמנגן על רגל של ילדה אחרת כאילו היתה גיטרה: השיר כולו בנוי סביב האווירה המשוחררת שהוא מבקש להביא לתכנית. והשיא, כמובן, ב"ווהו או או או או" שבסיום. כמו לשבת עם החברים ולשיר.

מצד אחד, השיר עם המילים הכי חמודות בהיסטוריה: "ראש כרוב אל תתייאש / עם קצת לימוד אולי תהיה פחות טיפש!" או "ולנו, איזה כיף, יש רק ראש של כרוב". מצד שני, לחן שבקלות יכול היה להפוך להיות להיט פופ היסטרי. תלמה אליגון רוז וקובי אושרת בשיר פתיחה אולטימטיבי, שלא פלא שנשאר תקוע בראשי הכרוב של כולנו שנים אחרי שהמונח "ראש כרוב" כבר יצא מכל לקסיקון אפשרי.

ללא ספק, השיר שמעורר הכי הרבה מחשבה במצעד הזה, רבות הודות לעריכה המתוחכמת שלו. כשהשיר שואל, למשל, "איזה פרצוף יש לענן", מופיעה תמונתו של יוסף המספר מנפח את לחייו. דור שלם של ילדים גדל במחשבה שזה, זה הפרצוף שיש לענן. אם זה לא מספיק, באה ילדה אחת, ובדיוק כששרים לנו ש"מסיבת גן יש רק אחת", היא מרימה שתי אצבעות! נו מה, באתם לשגע אותנו?

"הם יבשו את הביצה, אנחנו את הפיצה / אל תחפש לעומק זה נורא רדוד / אז תאכל וגם תשתה חמוד, הרי בסוף נמות…". צעירי תל אביב של תחילת הניינטיז הם מי שהיום נקראים אוכלי הסושי ושותי האספרסו. ההבדל היחידי: הם לא התביישו בזה. הרבה לפני "Glee" הם היו טינאייג'רים שפתרו את הבעיות שלהם באמצעות קאברים לשירים מוכרים, ועוד בלי שום מבוגר שיהרוס להם את הוייב או יגנוב להם את ההצגה. שיר הפתיחה, בין השירים המקוריים הבודדים ברפרטואר, הפך לאחד המזוהים ביותר עם העשור.

אחרי שירי פופ וסמבה, הגיע תור שיר הקאנטרי הזה שאיכשהו התגלגל להיות הפתיח של התכנית "ריץ' רץ'". אנחנו מעדיפים אמנם לא לדעת מה אלו ה"עולמות משונים" אותם הבטיח לנו עמוס אטינגר שנראה כשנפתח את הריץ' רץ', מזל שהוא תפס אותנו בדיוק בדרך לריקודי שורות באסם.

נכון שהוא נכתב בכלל בשביל גידי גוב, ונכון שהפתיחה שלו מפעילה את רפלקס הירידה למקלטים, אבל לעזאזל, זה שיר מעולה. אפילו אם לוקחים בחשבון את השורה שנתנו שם לציפי שביט, אי אפשר למחוק את החיוך מהפרצוף ברגע שהוא מתנגן. ושיקום מי שלא שר איתם את ההופה הופה את ההופה היי.

במהלך המצעד של "כשהיינו ילדים", יועמדו לבחירת הקהל ארבע קטגוריות. היכנסו כבר עכשיו לאתר, הצביעו עבור תוכניות הילדים והנוער האהובות עליכם, בחרו את שיר הנושא שמעורר בכם נשכחות, הקליקו על כוכב הילדים שמזכיר לכם את הימים שבהם אתם הייתם ילדים, ותוכלו לזכות בטלוויזיית LG OLED מתנת LG וקבוצת ח.י. היבואנית הרשמית של מסכי LG בישראל.