פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גרה בשינקן: "חזיר בארץ הקודש" מציג את תעודת הפטירה של החילוניות הישראלית

      סרטו של חן שלח מציג הסבר אפשרי לקריסת מפעל החזיר בישראל לאור התנגשות אידיאולוגית בין שני מחנות. טוב יעשה הצופה הממוצע אם יחשוב כיצד הסיפור הקטן הזה הוא למעשה הסיפור של כל אדם ליברלי במדינה

      גרה בשינקן: "חזיר בארץ הקודש" מציג את תעודת הפטירה של החילוניות הישראלית

      החלק המפתיע ביותר ב"חזיר בארץ הקודש" (ששודר אמש בערוץ הראשון) מופיע כבר בתחילתו. זאת לא הסצנה הראשונה ואפילו לא הציטוט שמפריך אגדה אורבנית מגוחכת (בישראל מגדלים חזירים על במות מוגבהות, כדי שלא ייגעו באדמת הקודש), מדובר בחותמת הרשמית של משרד התרבות והספורט שמתנוססת בגאון במהלך הקרדיטים המוקדמים. המשרד שבראשו עומדת, כזכור, מי שניהלה מלחמת חורמה בחייל שהעז לאכול כריך עם נקניק חזיר, וגייסה את הרפרטואר המלא של הודעות לתקשורת, ספינים וראיונות סוערים כדי לוודא שהנבל ייכלא ל-11 יום. ובכל זאת, איכשהו, זכה הסרט לתמיכת המשרד שמממן את סרטיו בקפידה אין קץ, וכשמנסים להבין מדוע, מגיעים לצפירת ההרגעה שנושבת מהשורה התחתונה שלו.

      לשורה הזאת עוד נגיע, אבל קודם לכן כדאי להתעכב מעט על הנרטיב המרתק שבנה הבמאי חן שלח, בן קיבוץ מזרע. על פניו מדובר בסיפור די קטן על מפעל קטן של צעירים חלוצים, שלקחו את גורלם בידיהם בשנות ה-50 והחליטו להתפרנס מגידול וסחר בבשר חזיר. אלא שלנגד עיניהם של מקימיו לא עמדה רק השורה הכלכלית, אלא גם תשובת נגד מודרנית ליהדות. זה היה המפגש בין מי שתפשו את עצמם כמערביים ומודרניים, בעלי חופש בחירה ומחשבה לבין מי שנותרו שבויים בתפיסות בנות 2,000 שנים. מהצד השני נראתה המשוואה הזאת הפוכה לחלוטין כמובן. בני הקיבוצים הפכו לאויב של העם היהודי, למשחיתים ולמדרדרים את טוהרו, ולמי שיש להילחם בערכים הפסולים שהביאו עמם. לאמצע התנגשות העולמות הזאת נקלעה חיה שהפכה לחזות הכל: סמל לליברליות ולשטנה, לחילוניות ולכפירה, זו שמנקזת אליה רגשות בוערים ותפיסות עולם, כזו שעצם נוכחותה היא שאלה של חיים ומוות.

      חזיר בארץ הקודש (יח"צ)
      ניסיון היסטורי להקים יהדות חדשה. מתוך "חזיר בארץ הקודש" (צילום: יח"צ)

      על אף שהסרט מובא מנקודת מבטו של שלח, שמקריין אותו בקולו ומספר על עבודתו במפעל והאופן שבה תרמה לעיצובו כאדם, נדמה שהוא בורח משאלת הצדק ומותיר אותה לצופה. כל אחד מהצדדים בטוח בה - בין אם מדובר בקמב"ץ העדה החרדית שלעבר, יהודה משי זהב, הרואה בקיבוצניקים את צאצאיו של אנטיוכוס, או בשר שלום אייל, מנכ"ל המפעל לשעבר, שראה בגידול חזירים משום חלוציות לכל דבר. הדבר נאמר לזכותו של הסרט ולא לחובתו, משום שהתעמקות בשאלות כמו "מי אתה שתיכנס לי לצלחת" או "חזיר הוא איסור חמור יותר מחילול שבת", לא תוכרע כנראה לעולם. במקום זאת מציג הסרט ניסיון נועז, ומדהים למדי בעיניים של ישראל 2016, לבנות יהדות חדשה. מדובר, כזכור, בשנות ה-50, ה-60 וה-70 - תקופות שלפחות נתפשות בראייה שלנו כמסורתיות יותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. ואפילו יותר מכך: שלח מציג כאן הסבר מנומק מדוע יהדות כזו לא תוכל לקום לעולם.

      החיבור בין דת ומדינה, הייחודי כל כך לישראל בנוף התרבות הדמוקרטיות המערביות, הוא מקור כל הרע. הוא נולד בחטא של מי שהסכימו לתמוך בהקמת ישראל רק בכפוף להכפפתה לחוקי היהדות (על אף שמגילת העצמאות שלה דוגלת בשוויון זכויות חברתי בלי הבדל דת, גזע ומין, חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות), וממשיך לשמר סטטוס קוו שבו לחוקי מסורת עתיקה ישנה קדימות על כל התפתחות חברתית או מחשבתית. "חזיר בארץ הקודש" גם עומדת על ההבדל בין שתי הגישות: הראשונה אבסולוטיות, פטליסטית, אגרסיבית ואינה נתונה לפשרה, והשנייה של חייה ותן לחיות. אפילו שלב ההפגנות של בני הקיבוץ בשנות השבעים, עת ריחפה מעל המפעל סכנת סגירה, נראה נאיבי ומתנחמד מדי, וזה נשמע מוכר מאוד. לא מפתיע שהגישה הראשונה שרדה אלפי שנים, גלויות, ממשלות ימין ושמאל, ואילו השנייה, כפי שמתאר שלח, הופרטה, מכרה את נכסיה והתכנסה בתוך האידיאל המתפורר של עצמה.

      חזיר בארץ הקודש (יח"צ)
      הקיבוצניקים הם צאצאיו של אנטיוכוס. יהודה משי זהב מתוך "חזיר בארץ הקודש" (צילום: יח"צ)

      מסקרן במיוחד להעמיד את העמדות והתפישות שמוצגות כאן ממרחק השנים, על ישראל הנוכחית. עם כל הנאיביות שמשויכת לקיבוץ ובניו, המחשבה על התיישבות חברתית שמגדירה מחדש את ערכיה ויוצאת נגד השמרנות הישנה נראית כאבסורד מוחלט בימינו. הדת והאל וכיבודם, ששימשו ומשמשים רבנים כהצדקה של פיגועים, אסונות טבע ואפילו השואה, הפכו לחזות הכל גם בקרב מפלגות חילוניות. היהדות החדשה שביקשו חברי הקיבוצים להוביל אז, נסוגה למעוזה האחרון כיום בלב תל אביב המשוקצת. בינתיים היא מצליחה להגן בקושי על חלק מערכיה (בכל זאת, תחבורה ציבורית בשבת היא כבר מזמן בגדר חלום), אבל אלה עומדים בסכנה בכל יום.

      באחד מרגעי השיא של הסרט הציע קובי טרייביטש, מייסד רשת "טיב טעם" ומי שהשתלט על מעדני מזרע כשרכש את המפעל בתחילת שנות התשעים, הסבר שונה להפסד מחנה החזיר: "'דגל של ערך, 'דגל של חופש', סליחה על הביטוי, בתחת שלי… אין אידיאולוגיה, שלא יבלבלו לך את הראש". ואולי בהסבר הזה טמון המסר העצוב של "חזיר בארץ הקודש". שתי גישות ליהדות התנגשו ביניהן עם קום המדינה: אחת שלחה שורשים לתוככי הממסד וקיבעה עצמה כעובדה קיימת, בעוד השנייה הרימה ידיים, נטשה את האידיאל ונותרה רק עם הכסף. ואם חזיר ואידיאולוגיה מערבית נראים כמו חיבור משונה, המציאות מוכיחה שמי שוויתר שם עלול למצוא את האידאולוגיה הנגדית עמוק בתוך הבית שלו.