שנת מפתח, 1982. שושנה דמארי כבר סבתא, ועדיין יורדת לקטוף כלניות בגיא. תמונת העטיפה מדהימה: יופיה של דמארי בהחלט מזמין מבט נוסף ואף צלצול נוסף. דמארי מצולמת על רקע של הרים ירוקים, שדומים לאחו שבו מן הסתם השתובבה הרועה הקטנה מן הגיא, עוד אתוס ומיתוס ופאתוס מקומיים שנבראו בקולה של דמארי כחלק מייצור "המודל הצברי", מוצר שהיום יש לו לפתע ביקוש גבוה ומחירו עלה פלאים.
אך דומני שאין התאמה בין התמונה שעל העטיפה ובין ההופעה המוקלטת בפנים, בבסיס חיילים בדרום הארץ, כי בדרום שלנו אין מרבדי חורש ירוקים ושטיחים מדושאים מרהיבים שכאלה. איכשהו, הדיסק הזה מתעקש לא להיות מסונכרן עם כל מה שיכול לחבר אותו אל זמן ואל מקום. התמונה, לדעתי, איננה מ-1982 - שושנה נראית שם עלמה בת חמד, צעירה ונאווה, אבל חוסר הרלוונטיות מתבטא בעיקר בניתוק מכל מה ש-1982 מסמלת, שכן 1982 היתה אחת השנים הרלוונטיות ביותר בתולדותיו של הצבר הישראלי, שעד היום איננו מסוגל להתבונן בנוף הררי מיוער שופע גרגרי פטל שותתי דם, מבלי שזכרונות לבנון ישלחו תל נמלים שלם לטלטל ולהתניע את גופו באי נחת ובחלחלה שבוערת מתחת לעור.
ההופעה של שושנה דמארי מנותקת מן התאריך ומצו השעה, ונראית כמו צו מילואים שגרתי של הזמרת. תלושת זמן והקשר, שושנה דמארי מתעקשת להיות זמרת לאומית, וכשיפה ירקוני מפקירה את זכויות הפנסיה שלה רק כדי לומר כמה מילים קשות ונוקבות על המצב, במסגרת היותה לאומית ומולאמת בדיוק כמו שושנה, בוחרת השושנה המולאמת לשתוק ככלנית ביישנית, רקפת שעליה נחבאים מתחת לסלע, ואין לה מה לומר, אפילו לא תמיכה ביריבתה האהובה והנצחית, השושנה הקוצנית יותר והצרודה, גברת ירקוני, שהיתה זקוקה מאוד לעידוד הזה בשם החירות לומר את דעתה, גם אחרי שעברה הלאמה והיא אמורה לשתוק ולהיות יפה וצרודה, ולברך את מעניקי פרס ישראל בשלמי תודה. אבל שושנה לא אמרה מילה, וכמו שהיא אומרת בדיסק, "ודאי שמת לב שאני לא מדברת הרבה בין השירים, השירים שלי מדברים בעד עצמם".
והם אמנם מדברים, אבל השיר היחיד שבו שושנה שרה על עצמה, במבט רפקלסיבי ובצורה שמעידה על קיום ישות שושנה דמארית סובייקטיבית - מעבר לטקסי ההלאמה וכינון עשרת הדיברות של הצברית המקומית, עם מופע אמנותי מרשים ששיאו בצעד תימני ובצלצולי פעמונים של כבשים רועות ובנקישות מתכת של עגילים - נקרא "על הבמה". את השיר הזה הלחין עבורה אלופה ואביר נעוריה שעל הפסנתר, משה וילנסקי ז"ל, וכתב לה את המילים באהבה רבה סר אהוד מנור.
בכל אופן, הן כולן פה, הבנות המקסימות של תש"ח: הבחורה שהיתה מגדלור למלח שלה (במסגרת שירי "הנערה הממתינה ליורד הים שלה עד שהיא מתה"); הרועה הקטנה מן הגיא; העלמה שתופרת במסגרת "תופרת אני ותופרת, הים לא יחדל מלנהום", מתוך "צריך לצלצל פעמיים" (צריך לזכור שבשביל להיות בחורה כזאת צריך לדעת לתפור); דמות "האחות האהובה והאם" (מופשטת מאוד, מקורה ב"הכניסי תחת כנפיך והיי לי אם ואחות" של ביאליק ואיש אינו יודע אם מדובר באחות במסגרת של גילוי עריות או באמת בדמות אל-מינית שתחת כנפיה לא מתרחשת שום פעילות מינית). הדמות הזו, שאין לה שם, מככבת גם ב"הוא לא ידע את שמה" של להקת הנח"ל של אותם ימים, עם הסולן גבי עמרני, תימני ייצוגי כשלעצמו. והדמות הזו חוזרת גם בשיר הנפלא ביותר באלבום, לטעמי, "הקרב האחרון": "נא חייכי אחות, חזרנו שוב אלייך מן הקרב האחרון". ומדוע אני אוהבת את "הקרב האחרון"? מפני שחיים חפר דאג להנכיח כאן את המתים, שבדרך כלל מתייחסים אליהם אצלנו כאל משהו מופרך, כמעט אבסרטקטי, ולייצג אותם כרוחות רפאים שלא שבו מן הקרב האחרון, אבל הם בהחלט נמצאים בחדר המטפיזי הזה שבו ממתינה אותה אחות לחוזרים מהקרב. "הנופלים גם הם אז יעמדו בפתח ומצחם בליל ילבין". הם שם, ואי אפשר להתעלם מהם.
אבל העלמה המקסימה ביותר היא, לעניות דעתי, ההיא מצפת. "לזאת יש לי רק תשובה אחת, אני מצפת, אני מצפת". מעתה, כל עלמה יודעת חן שמבקשת להרגיש ממש מיוחדת, בלתי נשכחת, בלתי מפוענחת, יכולה לאמץ לה את תורת הגזע של הנערות מצפת, ולהיות ממש כמו הגבינה הצפתית, שכששואלים אותה מדוע היא שונה מכל האחרות, היא עונה בחוצפה של חמישה אחוז שומן "לזה ישנה לי רק תשובה אחת, אני מצפת, אני מצפת".
מעכשיו, אם יש לכן כבוד לכלניות ולשושנים, ואם אתן שואפות להחריב את מודל הקוקו והסרפאן או מודל השמלה האדומה ושתי הצמות, ובוודאי את דיוקן הפריחה עם הלאקה והליפסטיק ושאר דאווין, ואם נמאס לכן להפליג בכפכפים שלכן, אמרו לכל בחור בדרכו לאוזן השלישית, "הלו אנטיפת, תשמע קטעים, אני מצפת, אצלנו גזע שכזה, ואצלנו גם גבינה נהדרת/ ואפילו יש לי גבה אחת שחורה מחוברת". אתן תוזמנו לכל המסיבות על תקן פצצות לגבות. ואף אחד לא יעז לומר "גבות גלאגר" לידכן, כי מה לנו גבותיהם של נואל וליאם כשיש לנו כאן מנצ'סטרית קטנה וגלילית.
זהו, שושנה דאמרי, תזמורת חיפה, בסיס חיל האוויר, מטוסים המריאו כבר ללבנון ואנשים החלו לקבור את יקירהם, ושושנה מנחמת אותם בכלניות על הקברים הטריים. המוזות שותקות? אימה ורעם? אשרי האיש שבין סופה וזעם, פרחה הכלנית לו, לו רק פעם. אבל מה, אל תקטוף, נערי. אל תקטוף, יש פרחים שבני חלוף. שושנה דמארי היא פרח מוגן אניגמטי ובעל אופי מכונן, שהחברה להגנת הטבע שומרת עליו בשבע עיניים. ובדרכה, היא נפלאה. כל מי שהופך את הדם האדום למשטחים של פריחת כלניות, הוא מן הסתם גדול המכוננים של תימת גלגל"צ. מוזיקה כנחמה. ושושנה היא הנחמה הגדולה, לא דיווה ולא מלכה-אם, אלא נחמה חמה ומפייסת, שניזונה משדות קרב ושתולה רק באדמה חרוכה שמתו עליה ילדים. אין לי מושג עד כמה היא תקפה בעיתות שלום. לא יצא לי לחיות מעולם בעת שלום, למרבה האימה. לאן שאני לא הולכת, מזדמנת לי איזו מלחמה.
* "שושנה דמארי והתזמורת הסימפונית חיפה בהופעה בפני חיילים", הד ארצי
עיניים עצומות לרווחה
30.10.2002 / 10:23