פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חור שחור: ב"שיר ישן, רחוק" אין התחלה או סוף, רק מבוכה

      מיכאל גורביץ', המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, עשה בחירה אמיצה ב"שיר ישן, רחוק", הצגה שכל מהותה להדגיש את הקיפאון היצירתי של החאן והתיאטרון הישראלי בכללותו. אלא שהתוצאה היא בליל בלתי נגמר של הגיגים שאינם בנויים על יסודות וקורסים אל תוך עצמם

      שיר ישן רחוק (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      לפעמים גם הרעיונות עצמם נגמרים. מתוך "שיר ישן, רחוק" (צילום: ז'ראר אלון)

      אחת הקלישאות הגדולות בחיי היומיום היא "ההצגה חייבת להימשך". זה נכון בכל תחום – במערכה צבאית שבה החטיבה מאבדת חיילים, במשבר גדול בחיים, בקבוצת כדורגל מרובת פצועים בשיא העונה. המסר כמעט לעולם אחיד: אסור לוותר, יש לצלוח את הקשיים ולא משנה באילו תנאים. אבל עוד לפני הנגזרות של הביטוי הזה, הרי שאם מנתחים אותו פשוטו כמשמעו, הוא מיוחס לתיאטרון. אסור לו, למחזאי, לשחקן או לתפאורן, לנטוש את הבמה לעולם, גם כשמצב הענף לא מזהיר, ומצב התיאטרון אצלנו, יש להודות, בהחלט לא בשיא, במיוחד לא בימים אלה. אין זה סוד שהתנאים הכלכליים והפוליטיים מקשים על אנשי אמנויות הבמה, אבל לא רק גורמים חיצוניים משפיעים. לפעמים גם הרעיונות עצמם נגמרים.

      תפקידו של מיכאל גורביץ', המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, לא פשוט. כמו כל אדם שעומד בראש ארגון, גם הוא צריך להצעיד את הארגון קדימה, לפתח פורמטים, לחשוב מחוץ לקופסה ולחדש. מה קרה לגורביץ' כשהכול באמת נתקע? הוא יצר את "שיר ישן, רחוק", הצגה שלא נולדה מרעיון כי אם מחוסר רעיון, הודאה בכך שהמוסד שלו במצב של קיפאון. שמונה שחקנים מסיימים הצגה ויושבים בבית הקפה הקבוע שבו הם מתאספים. תוך כדי שתייה ואכילה, כשהם מטרטרים את המלצרית הממורמרת והעייפה אילנה (נילי רוגל), הם מנסים לרקום רעיון להצגה הבאה. המחשבות מובילות אותם לצמתים שונים, כשכל אחד מהם מפליג למקום אחר וצולל עמוק אל התודעה כדי לגלות את הבדידות ואת העצב שבתוכו.

      שיר ישן רחוק (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      לא ברור היכן ההצגה מתחילה והיכן היא מסתיימת (צילום: יח"צ)

      אפשר לזהות ב"שיר ישן, רחוק" ניסיון של מחזה שמפלרטט עם זרם התודעה, אבל למען האמת, התוצאה רעה מדי כדי לראות אותו כסוג של משהו. צריך להעריך את הכנות של גורביץ', שבעצם טוען שהתיאטרון שלו בתקופה קטטונית ומרוקנת ואין ברירה, כדי לשמור על הגחלת מייצרים כדי לייצר. הבעיה היא שהתוצאה כל כך גרועה, שנראה שהוא בחר בפתרון קל מדי. למרות צוות שחקנים נהדר ושאפתני (אריה צ'רנר, ניר רון, נטלי אליעזרוב, איתי שור, גיא גורביץ', עירית פשטן, יואב היימן ואריאל וולף), לא ברור היכן ההצגה הזו מתחילה והיכן היא מסתיימת, כולה בליל של הגיגים לא ברורים, שמתחנפים אל הקהל ומתנשאים מעליו לסירוגין. איש לא מצליח לרגש מלבד רוגל, שדמותה היא הכנה והאמתית ביותר בהצגה, לא מעט בזכות נקודת פתיחה טובה יותר: היא היחידה שאינה מגלמת שחקנית.

      אז גורביץ' בחר בפתרון קל. מהו פתרון קל עבור אנשי רוח? עיתונאים שמראיינים עיתונאים, במאים שעושים סרטים על סרטים, סופרים שגיבוריהם הם סופרים. כשיוצר מעיד על התחום שלו, הוא בעצם מייצר אוננות, ומאוננות, כידוע, יש רק אחד שנהנה. במחזה כמו "שיר ישן, רחוק" הקהל לא ממש שותף, ומדוע שיהיה? הבבושקה הבימתית של שחקן בתוך שחקן בתוך שחקן לא עוברת, רק מייצרת תחושה של מיינד-פאק וממש לא בקטע של סרטי כריסטופר נולאן. חבל שפיאסקו כזה מתרחש דווקא תחת חסותו של גורביץ', שלאורך השנים בתיאטרון החאן בידל את עצמו מהבימה והקאמרי בכך שיצר תיאטרון לא מתחנף, כזה שלא עושה רק כדי לעשות, אלא על מנת לתת תוצרת טובה עד משובחת.

      שיר ישן רחוק (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      70 דקות שמרגישות כמו הרבה יותר (צילום: ז'ראר אלון)

      מה בכל זאת יוצא טוב במחזה? בראש ובראשונה, הכוריאוגרפיה של רננה רז המצוינת, שהעמידה כמה תמונות בימתיות מרשימות. גם התפאורה של סבטלנה ברגר מעבירה היטב את תחושת המקום ודניאל סולומון יעיל כהרגלו בתחום המוזיקלי. אלא שלמרות הקירות היפים, לבניין שבנה גורביץ' אין יסודות, ובשל כך הוא קורס כבר בהתחלה. מהתמונה הראשונה ניתן להרגיש שהערב הזה יהיה מייאש. ההצגה הזו אורכת 70 דקות בלבד. הבשורה הרעה היא שמדובר ב-70 דקות ארוכות מאוד.