עשור לאחר "מר וגברת סמית", הגיע אמש (חמישי) לאקרנים בארץ וברחבי העולם סרט פעולה-רומנטי נוסף בכיכובו של בראד פיט שתפס כותרות במדורי הרכילות לא פחות מאשר ברובריקת הקולנוע. הפעם מדובר ב"בעלי ברית", ויש שני היפוכים עקרוניים בינו, ובין הסיפור סביבו, לקודמו.
ראשית, "מר וגברת סמית" סימל בזמנו את תחילת מערכת היחסים בין פיט לאנג'לינה ג'ולי, שהתחברו בזמן הצילומים אף כי כזכור הכוכב היה בזוגיות עם ג'ניפר אניסטון. לעומת זאת, "בעלי ברית" כבר מסמן את קו השבר של בראנג'לינה - הם נפרדו לאחר צילומיו, ובשלב מסוים אף היו שמועות, שבינתיים כבר הוכחשו, שהאשמה בכך היתה רומן מחוץ לנישואים נוסף של השחקן - והפעם, עם שותפתו לסרט זה, הכוכבת הצרפתייה מריון קוטיאר.
מהותי מכך, גם האופי של הסרטים שונה. ב"מר וגברת סמית", ג'ולי ופיט גילמו כזכור בעל ואשה מן הפרברים האמריקאים, המגלים להפתעתם כי שניהם עובדים כמתנקשים שכירים בסוכנויות מתחרות. העלילה, כלומר, נעה מן המרחב הפרטי אל האקשן. ב"בעלי ברית" קורה דבר פחות שגור קולנועית: פיט מגלם קצין מודיעין קנדי וקוטיאר לוחמת רזיסטנס צרפתייה, והשניים נפגשים לראשונה במבצע משותף בקזבלנקה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מתאהבים ואז עוברים לגור יחדיו בפרברי לונדון, לשם רודפות אותן הצרות. המעבר, אם כך, הפוך הפעם - משדה הקרב אל הבית. אין כאן, אגב, ספוילרים: כל זה (ועוד הרבה יותר) מופיע כבר בטריילר.
הודות לכך, יש ל"בעלי ברית" מבנה תסריטאי לא שגרתי, וזה מאפשר לו לשמור על אפקט ההפתעה. הוא מצליח לשמור על מתח גם בהמשך, בעת שמתעורר חשד לגבי הזהות האמיתית של מי שהציגה את עצמה כלוחמת חירות צרפתייה. האם היא בעצם מרגלת נאצית? האם הכל תרגיל של שירותי הביטחון? האם פיט יצליח לבטא ולו מילה אחת בצרפתית כמו שצריך? די בשאלות הללו כדי להדביק את הצופים לכיסא במשך לא פחות מ-120 דקות.
מעלה נוספת של הסרט: ביים אותו רוברט זמקיס הוותיק, וכפי שהוכיח בעבר ב"חזרה לעתיד", "רוג'ר ראביט", "פורסט גאמפ" ואפילו ב"על חבל דק" המושמץ מהשנה שעברה, גם כאן הוא מתגלה כאשף קולנועי מהסוג הטהור ביותר. זמקיס מיטיב לנצל את עד תום את המסך הגדול, וליצור רצף של סצנות מלהיבות. מעשה האהבים הראשון בין הגיבורים בתוך רכב ובשעה שבחוץ משתוללת סופת חול, או מבצע ההתנקשות ההיצ'קוקיאני שלהם בשגריר סורר, למשל. בשביל קטעים כאלה שווה לצאת מהבית ולחפש חנייה.
אך בצד הסגולות הללו, יש לסרט גם כמה כשלים. קודם כל, רמת המשחק: פיט נראה כמי שאינו נלהב במיוחד מן התפקיד, והתקשורת הצרפתית כבר שמה אותו ללעג ולקלס בשל אותם ניסיונות תמוהים ולא מוצלחים שלו לדבר בשפתה. אותם עיתונאים צרפתיים נהנים לבוז כבר שנים רבות לקוטיאר, והופעתה כאן ודאי לא תשנה את דעתם לגביה. הכימיה בין שני כוכבי העל טובה, הם פוטוגניים להפליא מן הסתם והסקס-אפיל נוזל מהם אל תוך הפופקורן של הקהל, אבל כל אחד מהם כשלעצמו אינו משכיל לעצב כאן משהו מעניין במיוחד.
בתפקידי חיילי בעלי הברית האחרים, מקיפה את פיט וקוטיאר חבורת שחקנים בריטים שנשלפו מ"החפרפרת", "אחוזת דאונטון", "משחק החיקוי" ושאר החשודים המיידים, והם משלימים את הליהוק הגנרי במשחק חסר השראה.
בעיה גדולה יותר, היא שלא ברור בעצם מדוע הסרט הזה קיים. הצפייה בו מרהיבה, מהנה ומותחת, אבל בסופה נותר הקהל עם שאלה למה? לא רק ש"בעלי ברית" מתרחש ב-1942, אלא גם אפשר היה לצלם אותו בערך באותן שנים. הוא מיושן ואין בו שום נקודת מבט חדשה על ההתרחשויות ההיסטוריות או על הז'אנר, וגם שום רובד אירוני, כפי שהיה למשל ב"ממזרים חסרי כבוד", להיט עכשווי אחר על מלחמת העולם השנייה. תחת זאת, כל מה שאנו מוצאים כאן הוא רצינות תהומית, ולמרבה האכזבה, בתוך כל התפניות העלילתיות שלו חסר בו טוויסט אחד שנון ואחרון. בלעדיו, אנו נותרים עם תוצר מבדר אך תו לא, שבעתיד יזכרו ממנו רק את הסערה הרכילותית סביבו.
בהקשר זה, קשה שלא לראות איך הסרט משקף את המציאות. כשהתפוצצה פרשת הבגידה לכאורה, כולם דיברו עליה רק מן הפרספקטיבה של פיט, כאילו שלקוטיאר אין קריירה וחיים אישיים משל עצמה, וכאילו כל זה לא נוגע אליה, לבן זוגה ולמשפחתה. כך נוהג גם התסריט של "בעלי ברית", שמסתכל על הדרמה המשפחתית-מודיעינית הגדולה המתחוללת בו רק מנקודת המבט של הגבר, כאילו שלצלע הנשית אין גם כן קונפליקטים להתמודד עמם ותהליכים לעבור. יוצרי קולנוע אוהבים להתנשא מעל רכילאים, אבל כאן הם התנהלו בדיוק כמוהם: לקחו סיפור שיש בו שתי דמויות, והתעניינו רק בגורלה של אחת מהן.