סצנת הפתיחה של "אורי ואלה" הדרמה החדשה של HOT, מלמדת כמעט הכל על טיב היחסים של שתי הדמויות הנמנות בשם הסדרה. או?רי (שלמה בראבא) הוא האב, אלה (דינה סנדרסון) היא הבת. הם יושבים במסעדה, זה עתה סיימו מנה ראשונה וממתינים לעיקרית. בלי הכנה מוקדמת מחליטה אלה לשחק "שריידז", להציג בפנטומימה שם של סרט שעל אביה לנחש. האופן שבו היא בוחרת לעשות את זה לא ממש הולם יחסי אב ובת. בידה היא עושה סימולציה של אוננות לאיבר גברי ואז גם של מציצה, ומצביעה עליו כעל מישהו שמשלם לה כדי שתעשה לו את זה. מובן שבמסגרת המשחק הזה אלה היא אישה גנרית ואורי הוא גבר גנרי, אבל משהו ברגע הזה מטריד. אנחנו אפילו לא מגלים לאיזה סרט התכוונה אלה כי האוכל בדיוק מגיע ואלה נעצרת באמצע. כאשר המלצרית הולכת משם, אורי מביט בעכוזה המתרחק ובתגובה אלה מסתכלת עליו במבט כעוס. קצת כמו אישה שתפסה את בעלה מביט באחרת.
אכן, היחסים בין האב - שהתאלמן לפני שנה - לבין הבת שאיבדה את אמה מזכירים יותר כאלה של בני זוג מאשר משהו אחר. זה כולל צפייה ביחד בסרט בחדר השינה בלילה, סצנות כמו-קנאה שכוללות מבטים עקומים כלפי מושאי אהבה אפשריים ואף בילוש וחיטוט בצ'טים בטלפון. גם כשבכל זאת נרקמים יחסים בינם לבין אחרים, הם משקפים את אלה שבינם לבין עצמם - גבר מבוגר (ומפורסם) עם בחורה צעירה. יש בכך משהו לקוי, אבל זה כל הקטע. מותה של האם הותיר את אורי ואלה על הילוך סרק שרחוק מלהיות בריא, והוא מתבטא בניוון רגשי ובהיתלות של האב ובתו זה בזה.
זו נקודת מוצא מפוכחת ל"אורי ואלה", שנוצרה על ידי סנדרסון עצמה יחד עם עפר סקר ועם יובל שפרמן, שגם מביים את הסדרה. פה ושם יש לסדרה רגעים חורקים, בראשם רוב מה שקשור לחבר של אלה (סקר עצמו). אין בין השניים כימיה בשיט, ואפשר לטעון שזה אמור להיות כך, אבל צריך שיהיה זיק כלשהו כדי שנאמין להיתכנות של הדבר הזה, שלפחות היה שם משהו. סצנה מייצגת במיוחד מגיעה בפרק הראשון כאשר השניים מתפקעים מצחוק מול מבחן של הכוונה תעסוקתית - זה קטע לא ברור ולא מצחיק שמדגיש את המלאכותיות ביניהם, וגם קצת את של אלה עצמה, כאילו להיות בכוח הרוח החיה.
אבל זו גם סצנה יוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל. הבסיס לעלילת הסדרה מקל למתוח קו בין הביוגרפיה האישית של סנדרסון, בתו של דני סנדרסון שאכן איבדה את אמה. אולי ההתבססות הזו על האמת היא שהופכת את "אורי ואלה" ליצירה טובה ובשלה כבר בתחילתה. בראבא מצוין כמו תמיד, לירון ויסמן מפיחה חיים ורגש בדמות שעלולה היתה להיות מוגזמת בידיים פחות מוכשרות, אפילו פבלו רוזנברג מפתיע כשחקן בתפקידו כשף צוק. הסדרה כולה מבוימת נפלא, ערוכה בדינמיות שמזריקה עזוז אל דרמה שהיתה עלולה להיות סטגנטית כמו הדמויות שלה, הפסקול שלה חיוני, עשיר ונבון והצילום הופך את תל אביב ליפה כפי שלא נראתה זמן רב על המסך, ושופע שוטים יפים גם בצילומי הפנים.
משהו בכל ההוויה של הסדרה מקנה תחושה של קומדיות רומנטיות, והחיבור בינה לבין יחסי האב והבת מפיק משהו מעניין, רסיסים של הרמוניה שמתנגשת בדיסהרמוניה. נכון לצמד פרקי הפתיחה, האלמנטים טורדי המנוחה נבלעים בסך הכללי של הסדרה: משהו גדול יותר, מקסים יותר, שהופך את הדמויות לכאלה שמסקרן לראות מה יעלה בגורלן.