היו זמנים בסוריה: ריאיון עם במאי "השבאב של ירמוכ"

לקראת הקרנתו בפסטיבל הנכבה בתל אביב, הבמאי אקסל סלווטרי-סינז מסביר למה היה לו חשוב שנראה כאן את הדוקו על מחנה פליטים פלסטיני בסוריה: "הבורות שלכם בנושא מחרידה"

  • פסטיבל הנכבה
יח"צ - חד פעמי

יש סרטים תיעודיים הניצבים כמצבה לעולם שהיה ואבד. "השבאב של ירמוכ" הוא כזה, אף שצילומיו הושלמו בסך הכל לפני שלוש שנים. הבמאי הצרפתי אקסל סלווטרי-סינז עקב בו אחר כמה צעירים פלסטיניים החיים במחנה הפליטים הסורי בשמו הוא נקרא, הגדול מסוגו בעולם, שבזמנו נחשב כמעין בירה לא רשמית של התפוצה הפלסטינית.

בתחילת העשור, היו בו כמאה וחמישים אלף איש, אך אז נקלע המקום לתוך מלחמת האזרחים הסורית, והכוחות של אסד החריבו אותו. המבנים שצילם סלווטורי-סינז נמחקו כמעט לחלוטין, ואחד מגיבורי הסרט, חסן חסן, עונה למוות בידי השלטונות. משפחתו מעולם לא קיבלה את הגופה.

ביום חמישי הקרוב תיפתח בסינמטק תל אביב המהדורה השלישית של "48 מ"מ", הידוע גם כ"פסטיבל הנכבה", ובערב הפתיחה שלו אפשר יהיה לראות לראשונה בישראל שני סרטים של סלווטורי-סינז: "השבאב של ירמוכ", דוקו באורך מלא, וכן "חסן היקר", מעין שיר פרידה קולנועי באורך ארבע דקות, אותו יצר לזכרו של מושא תיעודו המנוח שהפך לחברו הטוב.

הבמאי מודע לכך שהפסטיבל מתקיים במוסד המקבל מימון מן השלטונות הישראליים, ומכיר כמובן את לחצי ה-BDS שלא לשתף פעולה עם אירועים שכאלה. למרות זאת, היה לו חשוב כי סרטיו יוקרנו כאן, כדי לתקן את מה שהוא מגדיר כבורות המקומית בכל הקשור לעניין הפלסטיני.

עוד בוואלה! NEWS

יורדים לאילת? גם וואלה!שופס: הכירו את חוויית הקנייה החדשה

בשיתוף וואלה!שופס
לכתבה המלאה
"בעיני הפליטים הפלסטינים, פלסטין הפכה למיתולוגיה". מתוך "השבאב של ירמוכ"

"הייתי בישראל, אז אני יכול להעיד שרוב התושבים לא יודעים כלום על המצב הפלסטיני בעולם", הוא אומר. "פגשתי איזה במאי שהכיר לי את הבן שלו, והוא אמר לי שלא היה לו מושג שיש מחנה פליטים פלסטיני גדול בסוריה. צעירים ישראלים לא יודעים שפלסטינים נמלטו למדינות שכנות. זה משהו שצריך לתקן ולכן אני שמח שהסרטים שלי יוקרנו אצלכם. עדכנתי בכך את הגיבורים שלהם, ואני מאמין שהם יצליחו אולי לשנות את הדימוי המוטעה שיש אצלכם לגבי צעירים ערביים".

באומרו זאת, מתכוון הבמאי לכך שגיבורי סרטו לובשים חולצות כדורגל של קבוצות אירופאיות, מעשנים, שותים ומקיימים יחסי מין לפני הנישואים - בדיוק כמו בני גילם בכל העולם, וגם אצלנו. "רציתי לשבור את הסטריאוטיפים שיש על צעירים ערביים בימינו", הוא אומר. "תמיד מראים אותם בתור דתיים אדוקים, ויש גם כאלה כמובן, אבל יש גם זרמים ליברליים – ולא רק במקום שבו אני צילמתי, אלא גם בקהיר, אלג'יר, רמאללה ובעצם בכל מקום".

כיוון שלא כולם בסוריה ליברלים, האם עמדת בסכנה בזמן הצילומים?

"עוד לפני מלחמת האזרחים היה צריך אישור כדי לצלם במדינה, משהו שכמובן לא היה לי. הגעתי אליה כתייר, עם דרכון הקסם הצרפתי שלי, ועם המצלמה עמוק בתוך התיק. בזמנו לא היתה שום בעיה להיכנס לירמוכ, אז פשוט נכנסתי, ומשם והלאה, צילמתי את הגיבורים אך ורק בין ארבע קירות, או על הגג, כדי שאף אחד לא יבחין בנו ואז ילשינו עלינו. זה היה טבעי מבחינתם, כי גם כך הם לא אהבו יותר מדי להסתובב ברחובות, והעדיפו להישאר אצלם ולעשן ג'וינטים. עישנו הרבה".

מה היה המעמד החברתי שלהם בסוריה לפני מלחמת האזרחים?

"מצד אחד, הם נהנו שם מאיכות חיים טובה, באופן יחסי כמובן, וגם היה להם מעמד חברתי ושוויון זכויות - הם היו יכולים להצביע, למשל, אבל כמו שאתה יודע, הזכות הזו לא אומרת הרבה בסוריה. מצד אחר, אלה מהם שנמלטו אל לבנון, אמנם עברו מדיקטטורה לדמוקרטיה, אבל חייהם השתנו לרעה. יש בלבנון שנאה גדולה כלפי הפלסטינים, כי מאשימים אותם בהתפרצותה של מלחמת האזרחים שם בשנות השמונים. הפלסטינים סובלים בלבנון מגילויי גזענות קשים ומשפילים, ורוב המקצועות חסומים בפניהם. הפלסטינים הם השעיר לעזאזל של החברה הלבנונית, ובאופן כללי, הם השעיר לעזאזל של העולם".

מה היחס שלהם לפלסטין עצמה?

"במובן מסוים, פלסטין הפכה בעיניהם למיתולוגיה ותו לא. הם גדלו על סיפורים משם, על כמה שהתפוזים והזיתים שם נהדרים וכדומה, אבל מעולם לא היו במקום, ולא באמת מכירים אותו. זו ארץ דמיונית מבחינתם. באופן עקרוני ותיאורטי, כולם בעד זכות השיבה, וגם אני כמובן, אבל אם וכאשר, האם יממשו אותה? לא בטוח, כי אין להם באמת קשר לפלסטין. היא כבר כל כך רחוקה מהם. זה משהו שדעך עם השנים. ביליתי איתם הרבה זמן, ואם בתחילה כמה מהם עוד היו מעורבים במאבק הפלסטיני נגד ישראל, אז בסופו של דבר הם פסקו לעשות זאת".

"הסבים שלהם איבדו את פלסטין, והם איבדו את סוריה". מתוך "השבאב של ירמוכ"

הבנתי שבהקרנת הסרט ברמאללה, אחד הצופים מחה על כך שאתה כמעט ולא מזכיר את ישראל.

"הייתי מודע לכך שתהיה כזו ביקורת עליי, אבל עשו כבר אלפי סרטים על החלק של ישראל במצוקה הפלסטינית, ולא הרגשתי שחסר עוד אחד. רציתי לעשות סרט על עולמות שהם פחות מכירים".

איך היה היחס של הפלסטינים ביהודה ובשומרון ועזה לאלה בסוריה?

"הם לא התגייסו למענם, גם בזמן שהיו זקוקים לכך בעת מלחמת האזרחים, אבל אני לא יכול לבוא אליהם בטענות - לפלסטינים בשטחים הכבושים יש כל כך הרבה בעיות בחיי היומיום, והם כל כך עסוקים במלחמת ההישרדות שלהם, שאי אפשר באמת לצפות מהם להילחם למען הפליטים בסוריה".

מעבר לחסן, שלמרבה הצער הלך לעולמו, האם אתה בקשר עם הגיבורים האחרים של הסרט?

"חלק בלבנון, חלק בצרפת וחלק בצ'ילה. שם יש פזורה פלסטינית גדולה. אף אחד מהם לא נשאר כמובן במחנה הפליטים או בסביבתו. זו הטרגדיה של הדור הזה: הסבים שלהם איבדו את פלסטין, והם איבדו את סוריה".

בזמנו אמרת שתעשה מעין סרט המשך, אבל במקום זה הלכת לכיוון אחר לגמרי, ואתה עובד כרגע על משהו שכלל לא קשור ל"שבאב של ירמוכ". למה שינית את התוכניות?

"כי זה היה קשה לי מדי. 'השבאב של ירמוכ' הוא סרט על מקום שכבר לא קיים, על חבורה שהיתה ונעלמה, ועל חבר שמת. לא אבדה לי דמות בסרט - אבדה לי חברות. אחרי שזה קרה, הייתי חייב לקחת אוויר ולעשות משהו אחר לגמרי".

טריילר "הזמן שנותר" של איליה סולימאן, שיוקרן גם כן בפסטיבל

"השבאב של ירמוכ" ו"חסן היקר" יוקרנו בסינמטק תל אביב ביום חמישי הראשון בדצמבר ב-20:00. ביום שישי ה-2 בדצמבר ב-14:00, גם כן בסינמטק, תתקיים מחווה לאיליה סולימאן, מבכירי הבמאים הפלסטינים בדורנו. באותו יום ב-20:00 ייערך בתיאטרון אלסאריא ביפו ערב מיוחד על הנכבה בקולנוע הסורי.

למחרת, שבת 3 בדצמבר, יינעל הפסטיבל, שוב בסינמטק תל אביב, עם כמה הקרנות: בראשן, ב-14:00, סרט תיעודי טרי-טרי בשם "אמבולנס" שצולם בעזה בזמן מבצע צוק איתן.

לעוד פרטים, ראו האתר הרשמי של הפסטיבל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully