"היי, שמעת את החדש של ג'סטיס, סימיאן מובייל דיסקו ואיי טראק?" זה משפט שצפוי היה לצאת בשנת 2007 מפיו של סטודנט מעודכן בבצלאל, או דיג'יי עם שפם ומוהיקן, אבל באופן מפתיע, את אותו המשפט אפשר לומר עכשיו, בנובמבר 2016, כשהסטודנטים והדיג'יים לשעבר קמים בשבע בבוקר לעבודה מסודרת, והאמנים האלה שוב מוציאים אלבום. הם היו במרכזה של סצנת אינדי-אלקטרו-האוס רוחשת בסביבות 2007-9, וכעת עדיין פעילים. זאת הזדמנות להקשיב להם ולהבין איפה טעינו, והאם יש להם ולנו ברירה אלא להתבגר.
המוכרים ביותר בניהם הם ג'סטיס, צמד מוזיקאים צרפתיים, שבטעות נוהגים לחשוב שהם נוצרים פנאטיים בגלל לוגו הצלב התלת ממדי שלהם. האלבום הראשון שלהם היה הצלחה עולמית, והסינגל מתוכו, "D.A.N.C.E", היה להיט ענק וזכה בפרס הוידאו הטוב ביותר בטקס פרסי ה-MTV. הם הושפעו מאוד מצמד ההאוס הצרפתי הפופולרי דאפט פאנק, וזה ניכר בכל רצועה ששיחררו אז. ג'סטיס צמחו ברגע מפתח שבו ההאוס הצרפתי, שהיה פופולרי רק בחלקים מסויימים של אירופה בסוף שנות התשעים, זכה כמעט עשור אחר כך לעדנה בארה"ב והשתלט לרגע על העולם.
האלבום השני של ג'סטיס היה פופי, אך כוון פחות לרחבת הריקודים. הוא הושפע מלהקות פרוגרסיב כמו יס ואורגניו?ת של שנות השבעים. אפשר לומר שהשניים שינו כיוון עוד לפני שהכיוון הקודם זכה להתבסס לחלוטין במיינסטרים. אף שהאלבום היה טוב, הם ניתקו ממי שעשוי היה להתעניין בו, כלומר אספני מוזיקת ריקודים. ב-2011 המהלך הזה היה מפתיע למדי, אבל כעת הוא נראה יותר הגיוני, אחרי שהאבות הרוחניים של ג'סטיס, דאפט פאנק, הוציאו ב-2013 אלבום הרבה פחות אלקטרוני מהדברים הקודמים שלהם, והצליחו בכל העולם עם להיטים כמו "Get Lucky". האלבום החדש של ג'סטיס, "Woman", מסמן המשך של המהלך. ג'סטיס חשים נוח עם ההתמתנות ומייחסים אותה להתבגרות שלהם. בריאיון שנתנו לאחרונה לרולינג סטונס אמרו, "זה לא יהיה מתאים שנעשה מוזיקה לחבורת בני עשרים".
ההאוס הצרפתי ינק את ההשפעה שלו מדיסקו ופאנק של שנות השבעים, ג'סטיס מרחיבים באלבום החדש את ההשפעה לרוק איצטדיונים ופרוגרסיב של אותו עשור, על האורגניו?ת המופרכות, ההרמוניות הווקאליות וסאונד המופעים הענק. הם כמובן לוקחים את ההשפעות לימינו דרך מלודיות פופיות וליטושי אולפן מנצנצים. באלבום כמה שירים מצוינים - בעיקר חזקים "Fire", "Stop" והסינגל "Randy". יש באלבום כמה שירי פופ טובים וכמה ניסויים ביזאריים בסבלנות של המאזין, שאפשר היה לוותר עליהן, אך אלה גם אפיינו אותם באלבום הראשון. יש לקוות שההתרחקות שלהם מרחבת הריקודים עדיין תביא להם קהל, אולי קהל הופעות, כי השירים קליטים וכיפיים. בתור מוזיקה למבוגרים, הם לא מצפים שנשב בבית ונתבאס.
סימיאן מובייל דיסקו, עוד צמד אמנים אלקטרוניים מאותו גל, חב הרבה מההצלחה שלו לג'סטיס. הם התחילו כלהקת אינדי רוק בריטית בת ארבעה חברים בשם סימיאן. ג'סטיס, כשעוד היו אלמונים, עשו להם את הרמיקס, "We Are Your Friends" שהפך ללהיט אינדי-רוק-האוס מצליח, וזיכה את שני ההרכבים בתשומת לב. שני הצמדים הבינו בעקבות ההצלחה של "We Are Your Friends" את הצמא בשוק ללהיטי אינדי אלקטרוניים רקידים. הלהקה תחת השם סימיאן התפרקה ושנים מחבריה המשיכו כסימיאן מובייל דיסקו. אך בניגוד לכל להקות האינדי רוק באותם ימים ששיחקו עם אלקטרוניקה, הם שיחררו מוזיקה שהייתה אלקטרונית מהיסוד.
אלבומו הראשון של סימיאן מובייל דיסקו היה רקיד, עם להיטים כמו "It's The Beat" ו-"Hustler". השניים הושפעו מהיפ הופ מוקדם וכמובן מהאוס צרפתי, ובנוסף שיתפו פעולה עם זמרים אמריקאים שהביאו לסצנה ניחוחות של ניו יורק. אבל אחרי אותו אלבום ראשון החל הצמד לשנות גישה. באלבומו שני פזלו חבריו לכיוונים של פופ מסחרי, ואז עברו לאלקטרוניקה ניסיונית על סינתיסייזר אנלוגי, ואחר כך לטכנו של מועדוני אנדרגראונד. בתחומים האלה הם עושים דברים יפים ומשחררים אלבום כמעט כל שנתיים.
אלבומם החדש, השישי במספר, "Welcome to Sideways", אולי מגלה כבר בכותרתו את ההליכה לעשיית שוליים. זאת לא כדי לומר שמוזיקה אלקטרונית לא מצליחה ומעניינת רבים, אלא שהם פרשו מהמרוץ אחר להיטי מצעדים, או אפילו מהרמיקסים שנלווים אליו. גם הם התבגרו, אבל התבגרות שונה משל ג'סטיס. הם המציאו את עצמם מחדש לחלוטין כדיג'יים ויוצרים של טכנו במועדונים כמו הברגהיין ודומיו, והתנתקו מכל עשיית האינדי-פופ. אם כך, מי שלא מוצא את ידיו ורגליו בטכנו, עדיף לו שירחק מסימיאן מובייל דיסקו. אבל אם זה מנחם, עושה רושם שהם מאושרים.
מי שרוצה עוד עדכון מהימים הזוהרים והלא רחוקים של סוף העשור הקודם, עשוי למצוא נחמה באוסף הרמיקסים ששחרר עכשיו הדיג'יי והמפיק המוזיקלי, A-Trak. זהו שם הבמה של אלן מלקוביץ', יהודי-קנדי ממוצא מרוקאי-רוסי, אחיו הצעיר של כרומיאו, גם כן אמן בולט בז'אנר. הרמיקסים של איי טראק היו להיטי רחבות, בין היתר הוא עומד מאחורי הלהיט ההאוסי "Barbra Streisand" שהוציא ביחד עם ארמנד ואן הלדן תחת השם Duce Sauce. ב-2011 אי אפשר היה להתחמק מהשיר הזה.
האוסף מכיל רשימה נאה של הרמיקסים של איי טראק, שמגע הזהב שלו נוכח כמעט בכל שיר מעולה שיצא בתקופה האמורה נגיעת זהב. איי טראק ינק מאותם מקורות השראה, כלומר דיסקו, פאנק, האוס צרפתי והיפ הופ מוקדם. הרימקסים שלו הקפיצו שירים שקטים, הם נשענו על הקצב ועל באס, וגם על ברייקים חדים שמאפיינים היפ הופ יותר מאשר מוזיקה אלקטרונית. היה בסאונד הזה משהו רענן, שיכול היה להגדיר מחדש שיר. למשל, הרמיקס שעשה לשיר "Kilometer" של סבסטיאן טלייה.
למרבה הצער נעדרים מהאוסף דווקא רמיקסים שעשה לג'סטיס וסימיאן מובייל דיסקו, וכמו כן נעדר גם רמיקס מופתי שעשה לשיר "Stronger", של קנייה ווסט בשיתוף עם דאפט פאנק. חבל, כי אם האוסף היה מתרכז יותר ברמיקסים שעשה בתקופה ההיא הוא היה יכול ממש לייצג את הסצנה הגלובלית, על כל האמנים המעניינים שלקחו בה חלק. במקום זאת הוא חולש גם על רמיקסים שאיי טראק הוציא בשנים האחרונות, בין היתר לשמות גדולים, אך הרמיקסים החדשים פחות חזקים, וסובלים מעודף מסחריות וגימיקים זולים של האוס רע. היחיד שבולט לטובה באוסף הוא הרמיקס האחרון שהוציא, לשיר של בוב מוזס, שלא נשמע כמו הדברים הקודמים שלו, ובכל זאת עובד טוב.
מטבע הדברים, כנראה, אמנים כמוהו מתמסחרים. הם רואים מה נדרש בשוק ומתעייפים מהצורך להמציא. איי טראק אמר בריאיון למגזים פורבס, שאמנים לא מתפרנסים מתמלוגים לרמיקסים, אלא רק מקבלים עליהם תשלום חד פעמי של פרילנסרים. במובן הזה רמיקסים מתפקדים ככרטיס ביקור לדברים אחרים, כמו תקלוט והפקות אולפן של חומר מקורי. עושה רושם שהגרסה של איי טראק לכרטיס ביקור בשנים האחרונות משעממת למדי. אבל אולי זה רק אני שהזדקנתי.
מיכל פיטובסקי היא סופרת. אספלט, ספרה הראשון, יצא לאור ב-2012 בהוצאת כתר. מפרסמת בקביעות בבלוג טיפוסים.