המנוחה ואני: התופעות התרבותיות הבלתי נסבלות של 2016

עד 2016 היינו בטוחים שהדבר הגרוע ביותר בהודעות לעיתונות הוא הודעות יח"צ. ובכן, זאת ההזדמנות להתנצל בפנייך תזמורת כלי המטבח הפורטוגזית וגם בפניך פסטיבל הבללייקה של כורי הפחם האוזבקיים, בבקשה תחזרו. אתם אולי מוגזמים וחסרי מודעות, אבל לא הטרדתם את מנוחתנו במניפסטים מביכים על נושאי היום הבוערים. זאת היתה השנה שבה במקום שאנחנו נרדוף אחרי התגובות, הן רדפו אחרינו. עם נבוט.

מלכת ההודעות היא כמובן מירי רגב, הראשונה לשמה, קיסרית התרבות, שורפת האליטות ומנתצת השמאל, ששברה השנה שיאים חדשים בתגובות, ספינים ולאומנות בשקל בקצב מסחרר. אבל בעידן שבו נשיא ארה"ב הוא צייצן חסר עכבות, מהר מאוד כולם גילו את החדווה של תגובות, תגובות לתגובות ותגובות נדהמות לתגובות של התגובות. וכך כולם, מארגוני השחקנים ובעלי התיאטראות, מדמויות עם קשר קלוש לתרבות ועד פוליטיקאים, מאמני פרינג' ועד ובוז'י הרצוג, עשו מרטין לותר קינג והרביצו בנו את האני מאמין שלהם עד עילפון. מלחמות המילים מוכיחות כמובן כמה מעט באמת נעשה בשטח, וכמה הכל ציני ומוכוון אינטרסים, אבל לזה כבר התרגלנו. רק תחינה אחת בפינו: הניחו לנו בסופ"שים (כן, גם מוצ"ש זה סופ"ש, מירי).

חוץ מאת החשש למלחמת עולם שלישית, ניצחונו של דונלד טראמפ גם עורר את כל אנשי ה"אמרתי לכם". אז נכון, חלק מהם באמת אמרו לנו, אבל לרוב זה לא בגלל שעשו עבודת שטח בקרב פועלי ויסקונסין, אלא בשל סיבות אחרות: או מפני שזו התוצאה לה ייחלו, או בשל חיבתם להתרסה או סתם כי כמו כולם בדור הפייסבוק, הם אוהבים בלגן.

זה נכון לגבי הבחירות בארצות הברית כמו לגבי כל אירוע אחר שמתנדבים לפרסם תחזיות והערכות לקראתו: כולנו צודקים לפעמים, טועים בדרך כלל והדבר הבטוח היחיד הוא שעדיף לא להסתכן בהימורים כי לאף אחד אף פעם אין מושג מה הולך לקרות. הרי עד כמה שאלופי ה'אמרתי לכם' היו בטוחים בתחזית שלהם, עובדה שאף אחד מהם לא העז באמת לעמוד מאחוריה. איך זה שעם כל הביטחון בצדקתם, כל אותם גלגולים מודרניים של האורקל מדלפי לא שמו מאייה על ההימור שלהם או לכל הפחות נכונו להתערב על פלאפל מול מי שחשבו אחרת? כי גם הם יודעים שזה הכל בפוקס. אמרתי לכם.

והנה מקרה של תינוק שנשפך לא רק עם המים מהגיגית אלא עם אוקיינוס שלם. דעיכת הפוליטיקלי קורקט היא אחת התופעות התרבותיות שיישארו עם האנושות גם בעוד עשור. למרות שברוב המקרים היה מדובר בנימוסים אמיתיים ובשילוב ראוי ורצוי של מיעוטים בכל תחום (יותר מועמדויות שחורים לאוסקר, יותר נשים בתפקידים ראשיים וכן הלאה) אפשר להבין מהיכן הגיעה ההתנגדות הגדולה לפוליטיקלי קורקט: בכסות אותם נימוסים ושילובים, פעלו גופים ובודדים לשפר את מעמדם תוך ניצול אנשים אחרים שלא משתייכים לאותן קבוצות מיעוטים.

לכן, לאחר שהוגדשה הסאה ולאנשים פשוט נמאס מהזיופים מאחורי הנימוסים ומכך שלתפיסתם כל העולם התקדם על חשבונם, קשרו המתנגדים את קבוצות המיעוטים עם הפוליטיקלי קורקט ותוך רמיסת הנימוסים וזעקת "כל האמת בפנים", החזירו את האנושות כולה כמה מאות שנים לאחור, לעידן שבו כל אדם דואג לעצמו ובעיקר – חושד באחר. זהו לא עידן שבו נחמד לחיות, בטח כשזוכרים כי זכינו לחוות זווית אחרת שלו.

תנו לנו לראות אם הבנו נכון: בני דור ה-Y הם עצלנים פריווילגיים, שבעצם נדפקו על ידי המערכת שגורמת להם להיראות כאלה, אבל לא עושים שום דבר כדי לצאת מזה כי הם ילדים מפונקים שחיים אצל ההורים, אבל איזו ברירה אחרת יש להם כשהמציאות הכלכלית שהדורות הקודמים השאירו להם היא קטסטרופלית, וזה אמנם לא אומר שהם צריכים לשבת ולהתלונן כל היום על כמה העולם חרא ואף אחד לא מבין אותם, אבל זה ממש נוח ואפילו משתלם אם הופכים את זה להרצאה. ואם לא נעזור להם עכשיו, הדורות הבאים יהיו מסכנים הרבה יותר, אבל אם כן נעזור להם כל הזמן אז הם לעולם לא יפסיקו להיות עצלנים.

סיכמנו הכל? יופי, אז הגיע הזמן להפסיק. לא, בני דור ה-Y הם לא הסיבה לבעיות של העולם, ולא גם העולם לא אשם בבעיות שלהם. כן, המציאות הכלכלית שבה הם חיים היא קשה ותובענית, אבל היא כזאת לכולם. כמו כן, הדורות שלפניהם חיכו 50 שנה לטלפון קווי, מתו במלחמות וחיכו חודש וחצי לדואר כדי להתכתב עם חברים. אפשר להפסיק להשתמש בהם בכל דיון על כל נושא.

רק עד לפני תקופה ממש קצרה, ברכות יום ההולדת המוגזמות בפייסבוק היו אחת מהצרות הגדולות של חיינו. אלא שאז גילינו את המספידים, תת-גזע יאיר לפידי מטריד במיוחד, שהפך את הקירות לסיוט ומיתות של מפורסמים לסיבה להתנתק. ברור לנו שחשוב לכם לחלוק, הרי גדלתם עליו, היא עיצבה את חייכם מאז שהייתם *כאלה* קטנים, הם היו שם כשנפרדתם מהחברה הראשונה, הסרטים שלהם עשו אתכם למי שאתם, וכעת נותרתם אורגניזם שבור ומדוכא בלי מצפון או תודעה חברתית.

אז כן, גם לנו עצוב. עצוב מאוד, אבל לא מספיק כדי לשמוע על הפעם ההיא שכמעט נגעתם בו, שעמדתם בתור לתא השירותים שלו, שצלצלתם אליו בטעות וניתקתם מהר. לא, זה לא חמוד ולא נוסטלגי, ולא, זה לא הופך אתכם לכאלה שהכירו את המנוח או חלקו איתו רגע משמעותי. מה שקרה הוא שניסיתם לחלוב מאיתנו לייקים על חשבונה של גופה, ואת האימג' הזה אנחנו רוצים שתזכרו בפעם הבאה שתנסו לעשות את זה שוב.

המשחק המקדים הוא אולי אחד הדברים היותר שווים בסקס. קשה למצוא אדם שלא נהנה ממשחק מקדים טוב. אבל יותר ויותר מוזיקאים החליטו לוותר על המשחק המקדים ולבאס את המעריצים. בעבר, אמנים היו משחררים סינגלים שקידמו יציאת אלבום עתידי ובנו הייפ, באזז ובעיקר ביקוש ועניין לקראת אותו אלבום. בימינו, יותר ויותר אנשים מתעוררים בבוקר ומגלים שאמנים כמו ביונסה הוציאו "אלבום בהפתעה". כלומר, שחררו אלבום שלם בן לילה בלי התראה.

ומה "אלבום בהפתעה" בעצם אומר? בעיקר שלאותם אמנים לא באמת אכפת מהמעריצים. במקום לטפטף מנות ראשונות ומענגות, היוצרים משליכים חתיכת גוש מוזיקלי ענקית לעבר המעריצים וחונקים אותם. לכו תתמודדו עם אלבום קונספט שנופל עליכם באמצע החיים. לא, באמת, לכו תתמודדו עם זה. כי אנחנו כבר לא מסוגלים.

תעשיית הבידור המערבית נעשית יותר ויותר גלובלית, וכתוצאה מכך גם גדלה הנוכחות הזרה בה: הדנית, הסינית ולצורך העניין גם הישראלית. אם פעם ראוי היה לשתול עץ בכל פעם שהעולם היה מפרגן ליצירה המקומית, היום זה כבר מובן מאליו שמאתרים כאן שחקנים ושחקניות ומלהקים אותם להפקות בינלאומיות, רוכשים זכויות של תוצרים כחולים-לבנים ומקרינים אותם בפסטיבלים, ולעתים גם מעניקים להם פרסים.

אך בשעה שהתעשייה הלכה קדימה, הסיקור שלה נשאר מאחור, ובמילים בוטות יותר – פרובנציאלי להחריד, בטח ביחס לאיך שמסקרים "חדשות" דומות במדינות אחרות בעולם. שם, במקרה הטוב, הן מוצאות את מקומן בעיתוני התעשייה, מתוך חוסר עניין לקהל הרחב. אצלנו, לעומת זאת, הן מככבות בתקשורת הכתובה או המקוונת, פרסומים שגוררים באופן פבלובי אייטמים טלוויזיוניים או רדיופוניים מיותרים עוד יותר. 2016 שברה שיא שלילי גם מן הבחינה הזו (וכן, אנחנו יודעים שגם אנחנו שותפים לכך) וכיוון שהגלובליזציה התרבותית לא תעצור, אפשר לקוות שבשנה הבאה לפחות נלמד לשמור על איפוק ופרופורציה, גם כשמתעוררים לידיעה המרעישה על הכוכב הצעיר שלוהק לתפקיד נטול דיאלוגים בהפקה תנכ"ית זניחה או על הדוקו שקטף את פרס מרמיטת הזהב.

אז מה, שילמתם מאות שקלים כדי לצפות במיצג אמנותי? האמנים השמאלנים ששולטים במדינה ממשיכים להפיל את כולם. אלפי, שלא נאמר עשרות אלפי, מילים כבר נכתבו על הפיאסקו של הופעת סיה בפארק הירקון ועל התביעה הייצוגית שהגיעה לאחר מכן וכעת, עם תום השנה האזרחית ובמרחק של כמה חודשים, שווה לחזור אליהם.

זמרת מאוד מוכשרת עמדה על במה, הסתירה את פניה, שרה וכל מי שעמד קרוב לבמה מאוד נהנה. הבעיה עם הסיפור הזה היא שהיו כמה עשרות אלפי אנשים שלא עמדו קרוב לבמה והם, איך נאמר זאת, לא באמת נהנו. כי זה דבר אחד לקנות כבל HDMI ולדהור על קליפים מיוטיוב בטלוויזיה וזה דבר אחר לשלם כמה מאות שקלים ולקבל את אותו הדבר בעצם. מה הלקח? ובכן, בדיוק כפי שנהוג לעשות בכל מוצר שרוכשים: לבדוק אותו קודם. בהייה קצרה בסרטוני ההופעות של סיה היתה פותרת כמה בעיות ומנמיכה הרבה ציפיות. ועדיין, אין מנוס מלהודות שהופעתה בארץ היתה אנטי קליימקס מטורף וחבל שמפיקי ההופעה נכנעו לתאוות הבצע וקיימו את ההופעה במתחם לא מתאים.

כמו מולקולות שמתפרקות, כך גם תעשיית הקידום התרבותי בימינו: בתחילה היו טריילרים, וגם איתם היה קשה להתמודד, אחר כך נולדה השיטה האופנתית לפיה לכל אחד מהם צריכות להיות תריסר גרסאות, ואם לא די בכל זה, הרי שעכשיו לכל טריילר קודם גם טיזר, וכך גם לכל אלבום, סדרה או ספר. איפה הימים שדברים פשוט היו קורים, בלי שמנפחים אותם עד צאת כל האוויר?

עומס התכנים בימינו הוא בעיה כשלעצמה, שגם מייצרת צרה נוספת: ככל שיש מסה גדולה יותר של תוצרים, כך יש גם יותר מסעות קידום, וכך גם קשה יותר למשוך את תשומת הלב של הקהל וצריך להסתייע בטריקים נלוזים מסוגם של טיזרים שמגיעים שנה לפני הדבר עצמו, ואין בהם שום בשר או ערך אמיתי, כך שהם לא יותר מאשר מפגעים טורדניים. ב-2016 ראינו יותר כאלה מאי פעם, ואין כמובן כל תקווה אמיתית לשינוי. סביר להניח שבעוד עשור כבר נחיה בעולם בו נהוג שקדימונים מגיעים חמש שנים לפני התקופה הרלוונטית ונמשכים פחות מחמש שניות.