פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להציל את כאן: כריסטיאן מונג'יו, זוכה פרס הבימוי בקאן, חושב שקולנוע יכול לגאול את החברה

      לקראת ביקורו בפסטיבל סרטים בערבה ועליית "בגרות", עליו קיבל את פרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, הבמאי כריסטיאן מונג'יו מסביר איך אפשר לעשות דרמות טעונות וזועמות בלי להרים את הקול פעם אחת

      להציל את כאן: כריסטיאן מונג'יו, זוכה פרס הבימוי בקאן, חושב שקולנוע יכול לגאול את החברה

      זה סיפור על מדינה הטרודה בפרשות שחיתות, בה האזרחים ידועים בהתנהלותם האגרסיבית ורבים מבני הדור הצעיר חולמים להגר למערב אירופה. וזה גם סיפור על הקולנוע הלאומי של אותה מדינה, שמיטיב לעשות סרטים על הבעיות החברתיות שלה, ואלה אמנם זוכים בפרסים בינלאומיים, אבל מתקשים להתחבב על הקהל המקומי.

      כל זה היה יכול להתייחס לישראל, אבל תקף אף לגבי רומניה. כך מוכיח "בגרות", סרטו של כריסטיאן מונג'יו, עליו הוא זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, עיטור אותו חלק עם הצרפתי אוליביה אסיאס, יוצר "Personal Shopper".

      בסוף השבוע הקרוב, יגיע מונג'יו לארץ כאורח פסטיבל סרטים בערבה, ומן המדבר יקפוץ גם לתל אביב. לוואלה! תרבות הזדמן לפגוש אותו כבר בחודש מאי האחרון, יום לאחר בכורת "בגרות" בקאן, שם התקבלה הדרמה בתשואות. החיבוק החם הזה לא הפתיע איש, שכן הבמאי הוא מחביבי הריביירה – "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" שלו קטף שם את דקל הזהב ב-2007, ונחשב לסרט שהתחיל את הגל החדש הרומני, ו"מעבר לגבעות" זכה בפרס התסריט בתחילת העשור הנוכחי.

      "בגרות" מעט פחות מאתגר לצפייה ומעט יותר קומוניקטיבי משני אלה, ועם הפצתו המסחרית הרחבה כאן בסוף השבוע הבא, יהיה לו פוטנציאל להיות הלהיט הכי גדול של מונג'יו בישראל. בצד זאת, גם הוא עוסק בסוגיות חברתיות כבדות במשקל: הבמאי מציג כאן את סיפורו של רופא בעיירת שדה, הלוחץ על בתו התיכוניסטית כדי להצליח במבחן גורלי מתוך דאגתו לעתידה, אך אז היא מותקפת ברחוב, והתקרית הזו יוצרת כדור שלג שחושפת בעולמן של הדמויות שלל שחיתויות לאומיות ואישיות.

      כריסטיאן מונג'יו (GettyImages)
      חביב הריביירה. כריסטיאן מונג'יו בפסטיבל קאן האחרון (צילום: אימג'בנק -Gettyimages)

      את ההשראה לתסריט שאב מונג'יו מסיפור שקרא בעיתון מקומי: צעירה נאנסה במרכז בוקרשט, ואף שגררו אותה ברחוב במשך זמן ארוך, איש לא בא לעזרתה. "המקרה הזה אומר הרבה על החברה בימינו", הוא פוסק. "ואולי בעצם, אפילו לא ראוי לקרוא לה 'חברה'. אנחנו סתם אנשים שחיים בצד זה, ואכפת להם רק מעצמם. אני רואה את כל זה יום, כבר בשעות הבוקר, כשאני מסיע את הילדים לבית ספר והנהגים והנהגות מסביבי מתנהלים בכזו תוקפנות וחוסר איכפתיות. תמיד אמרתי, שההתנהגות על הכביש היא מראה למצב החברתי כולו, ואם תראו איך נוהגים אצלנו, תבינו למה אני כל כך מודאג. לכן, כל כך הזדהיתי עם הדמות של האב בסרט, שגם הוא חרד מן העולם לתוכו גידל את ילדיו".

      אף שמונג'יו נשמע זועם, ומקריאת דבריו אפשר לדמיין אותו מבעבע כמרק צ'ורבה לוהט, הוא למעשה אדם אדיב ונדיב בצורה בלתי רגילה - אציל נפש המתנהג בקור רוח ומדבר בקול שקט ושלו, וכך עושים גם הגיבורים שלו. "אני מניח שכמו כל יוצר, גם אני כותב את הדמויות בצלמי", אומר על כך הקולנוען. "אני אדם רגוע, ושונא שמרימים את הקול. אם תבוא פעם לצילומים שלי, תראה שאף פעם אין צעקות. אני לא מאמין בזה. כשאדם מדבר בשקט, יש לזה הרבה כוח, והדבר נכון גם לגבי דמויות בסרט. אני חושב שאם הן מדברות כך, העולם הפנימי שלהן הרבה יותר מוחצן מאשר לו היו צועקות".

      אחת הגיבורות האלה, התיכוניסטית, מוצאת עצמה בפני פרשת דרכים – היא צריכה להחליט מה ללמוד באוניברסיטה, מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. אתה זוכר את עצמך בגילה? תמיד רצית ללמוד קולנוע? התלבטת בין זה לרפואה?

      "לא, תמיד רציתי להיות במאי. אבל כשהייתי בגילה, זה היה ברומניה של שנות השמונים, ולצעיר כמוני, שגדל בעיירה קטנה ולא היו לו קשרים משפחתיים, לא היתה אפשרות להתקבל ללימודי קולנוע. בזמנו, היית צריך להיות בן של אושיה תרבותית או של בכירים במפלגה כדי לזכות בפריבילגיה הזו. אני מכיר אנשים שהידפקו על הדלתות במשך שנים, ולא נתנו להם להיכנס למועדון הסגור. בצוק העיתים, הלכתי ללמוד ספרות והתחלתי לעבוד כעיתונאי, וכתוצאה מכך עד היום אני מרגיש הכי בנוח בשלב כתיבת התסריט. בכל מקרה, רק כשנפל המשטר הישן, התאפשר לי לעבור לבוקרשט וללמוד קולנוע".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "כולם מברכים אותי על הפרסים, אבל לא רואים את הסרטים". מתוך "בגרות" (צילום: יח"צ)

      והשאר הוא היסטוריה. זה מצחיק שפעם השלטונות ברומניה לא חסמו בפניך את הדרך, בהתחשב בכך שאתה מחלוצי תור הזהב של הקולנוע הלאומי - אחת התופעות התרבויות העכשוויות החשובות במדינה, ובכלל מה שנחשב אחד הזרמים הקולנועיים החשובים והמוערכים בדורנו.

      "עבר כעשור מאז שזה התחיל, ובזמנו אף אחד לא ציפה שזה יקרה ולאף אחד לא היתה תוכנית מוסדרת. בניגוד לתנועות קולנועיות אחרות, נאמר דוגמה 95 הדנית, לנו לא היה מניפסט או משהו בסגנון. אולי בשל כך, שרדנו יותר זמן מהם. העיקרון היחיד שהיה לנו זה שצריך לעשות סרטים בכנות ובהגינות, ושצריך לקחת קולנוע ברצינות. נתנו הרבה כבוד לאמנות הזו ואני גאה שהיא נתנה לנו כבוד בחזרה".

      ועל מה אתה מצטער?

      "על כך שלא הצלחנו לזכות באמון של הקהל המקומי. אני חושב שהסרטים הרומניים מצליחים יותר בכל מקום אחר בעולם מאשר במולדתנו עצמה. אנשים שמחים בפרסים שאנחנו מקבלים, אבל לא טורחים לראות את הסרטים. כל פעם מחדש, קורה לי שמישהו ניגש אליי ואומר לי 'ברכות', ואז כשאני שואל אותו, 'נו, ואת הסרט כבר ראית?', הוא אומר לי שלא. זה חבל לי, כי הייתי רוצה שהסרטים שלי יעוררו דיון פנימי, אבל אני חושב שהחברה לא כל כך מוכנה לקבל ביקורת עצמית".

      לאור התסכול הזה, חשבת לנסות לביים במדינה אירופאית אחרת? או בארצות הברית? אני מניח שהצעות לא חסרו.

      "אכן, אחרי דקל הזהב קיבלתי פניות מהרבה סוכנים, ולא מעט תסריטים. אבל כל אחד צריך לשאול את עצמו למה הוא עושה קולנוע. אני עושה אותו כדי להביא לידי ביטוי אבחנות שיש לי על העולם, ולנסות להעלות שאלות על איך שהוא מתנהל. בשביל כך, אני צריך להתעסק בדברים שאני מכיר לעומק, ולא חייתי מספיק זמן בלוס אנג'לס, למשל, בשביל לכתוב משהו שמתרחש בה".

      לעומת זאת, מן הסרט ניכר כי רבים ברומניה חולמים להגר ממנה.

      "כן, יש תחושה שהאליטה של המדינה עוזבת אותה. אני חושב שהמזרח-אירופאים לא השתחררו מן הקיבעון הזה, לפיו במערב תמיד יותר טוב, אם כי לא בטוח שזה נכון. לאנשים יש איזה צורך לדמיין איזשהו מקום אוטופי, בו קל יותר לחיות, ונוח להם לזהות אותו עם המערב".

      כריסטיאן מונג'יו (יח"צ)
      "כולנו מוחים על השחיתות הלאומית, ואז עושים בעצמנו דברים מושחתים אישית" (צילום: יח"צ)

      עד כמה העידן הקומוניסטי עדיין מטיל צל כבד על החיים ברומניה?

      "הוא אחת הסיבות לצרות ברומניה, אבל מצד אחר, אי אפשר להמשיך להאשים אותו ורק אותו בכל מה שקורה. עבר יותר מחצי יובל, אחרי הכל, ובמקום להסתכל אחורה אנחנו צריכים לחשוב קדימה. אם לא נשנה את הדרך שבה אנחנו מחנכים את ילדינו, לא נוכל לצפות שמשהו ישתנה. כדי לשנות את המדינה, אנשים צריכים להתחיל בבית שלהם. כולנו כל הזמן עושים דברים לא מוסריים. כולם כל הזמן מוחים על השחיתות הלאומית, אבל עושים בעצמם דברים מושחתים אישית וזה משמר את השחיתות הכללית ומנציח אותה".

      בוא נחזור לנקודת ההתחלה. השם של הסרט. "בגרות" בעברית, "Graduation" באנגלית ו-"Bacalaureat" ברומנית. זה המתמודד היחיד בתחרות הרשמית בקאן שהשם שלו הוא מילה אחת בלבד, וזה מצד אחד חזק ומצד אחר מופשט ומשאיר מקום לפרשנויות. מה משמעות השם שלך בשבילך, האם תמיד רצית שהוא יהיה כל כך קצר והאם בחרת בו מלכתחילה?

      "בהתחלה רציתי לקרוא לו משהו בסגנון 'למחזר רגשות', וזה אמנם נשמע טוב ברומנית, אבל לא היתרגם כהלכה, אז ויתרתי. היו לי עוד כמה רעיונות, למשל 'אוונטורה פארק' ו'מבחן', שירדתי מהם מסיבות כאלה ואחרות. בסוף נפל הפור על 'בגרות', והיתרון שזו מילה אוניברסלית. אני בעיקר אוהב את השם באנגלית, 'Graduation', כי הוא מתייחס לדברים שאתה צריך ללמוד על עצמך כדי לעבור שלב בחיים, ואני חושב שכל הדמויות כאן אכן לומדות משהו על עצמן ועל האמת הפנימית שאתה צריך להכיר בה, כדי שתוכל להמשיך לדבר ביושר עם ילדיך".