בגיל 27 חטף גי דה מופסן עגבת והכריז בהומור השחור האופייני לו: "הללויה, יש לי עגבת מעתה ואילך לא אחשוש עוד להידבק בה!". הסרקזם המופגן הזה (אל תטעו, מופסן חשש במיוחד מהמוות) הוא כשלעצמו נקודת פתיחה מצוינת לאהדת הסופר הצרפתי הנהנתן, הפרוע ונטול העכבות. הוא נולד ומת כמעט במקביל לאיש שהמציא את המושג "רוק סטאר", עמיתו האירי אוסקר ויילד, ולא נפל ממנו בסגנון חייו.
לא בכדי נתן מופסן מקום של כבוד בסיפוריו לזונות ולפשוטי העם. אף שראה בעצמו מיזנתרופ הבז לתכונותיו של האדם ובראש ובראשונה לטיפשותו, הוא הפגין לא מעט רגישות וחמלה. תכונותיו אלה וכשרונו באים לידי ביטוי ב"יופי שאין לו תכלית", קובץ הסיפורים שתורגם על ידי רמה איילון וראה אור בהוצאת "פן" מבית ידיעות ספרים.
כבר בשני הסיפורים הראשונים בקובץ, "כדור בשר" ו"בית טלייה", מעמיד מופסן במרכז את הדמות החביבה עליו, אליזבת רוסה, זונה קטנת קומה, אדמונית וחביבה המכונה "כדור בשר". סיפור זה הוא הראשון בקובץ. מאחר שהסיפורים הקצרים מוגשים על פי סדר פרסומם, הנובלה, שראתה אור ב-1880, היא הראשונה שמופיעה בקובץ. לטעמי, היא גם הטובה מכולם. הזונה אליזבת רוסה מצטרפת לקבוצת צרפתים שנודדים תחת השלטון הפרוסי. שכניה לכרכרה מזלזלים בה ובמעמדה הנחות, אך בעת צרה הם נזקקים לה ותולים על כתפיה מטלה פטריוטית כבדה, משימה שממנה אין לה אפשרות לצאת מנצחת. בסיפור זה במיוחד אך גם באלה שאחריו, מופסן מבליט היטב את הצביעות הקרה והאכזרית של החברה בה חי ובמיוחד מצביע על טיפשותה ורוע לבה של החברה, העולמית בכלל והצרפתית בפרט.
הציניות של מופסן לא הייתה אלא הסוואה להיותו פייטן רחום. כמעט בכל סיפור תוכלו למצוא מנה גדושה של סרקזם וחוסר תקווה המכוונים לאיוולת שבעולם, אבל לא הרבה מתחת לפני השטח ניתן למצוא חתירה מתמדת לצדק ורצון לניצחונם של הקטנים והחלשים. ב"בדל החוט" מואשם האיכר אושקורן בגניבה שלא ביצע, וגם לאחר שהארנק החסר נמצא ומוחזר לבעליו, עדיין מוטחים לעברו עלבונות שגורמים למותו משברון לב מבלי שהוחזר לו כבודו, על אף שחפותו הוכחה. ב"המחרוזת" מתערטלת מתילד לואזל המסכנה מנכסיה, רק כדי להחזיר מחרוזת ששאלה מחברתה ואיבדה במהלך נשף. היא מגלה שעשתה זאת לחינם.
"המחרוזת" זכור לרבים מאיתנו, מאחר ששימש חומר חובה לקריאה בשיעורי הספרות בבית הספר. עד היום זהו אחד מסיפורי הפואנטה הטובים והמשמעותיים ביותר, במיוחד משום שעוצמתו טמונה בפשטותו. עלילתו חסרת מורכבות לחלוטין, ובאותה עת מעוררת מחשבה ואהדה. "מה היה עולה בגורלה אילולא איבדה את המחרוזת ההיא? מי יודע? מי יודע? החיים כה חד פעמיים הם, כה הפכפכים! באיזו קלות יכול אדם לחרב או להציל את נפשו!", הוא מהרהר ממוחה של מתילד. זהו גם הביטוי העז ביותר להשקפתו של מופסן, לפני ואחרי שנדבק במחלה הקשה. בסופו של דבר, חיים רק פעם אחת, לטוב ולרע.
על אף גדולתו של מופסן, אין אחידות ב"יופי שאין לו תכלית". באירוניה מסוימת, אפשר להגיד שזהו טייטל שיכול לשמש את מרבית הסיפורים האחרונים שפורסמו בקובץ אפיזודות קצרות, ציוריות ומנוסחות היטב, אבל גם כאלה שספוגות בעייפות חומר ובייאוש. ככל שנקפו השנים, כך נראה שמופסן התייגע מכתיבה ומהחיים עצמם, מה שהופך את חווית הקריאה למעורבת. מאידך, יש לתהות: האין זה גורלו של כל קובץ סיפורים קצרים? הרי בכל מבחר שכזה יש סחורה טובה וכזו שפחות.
אי אפשר לסיים בלי לומר משהו על התרגום. קלאסיקות בנות עשרות ומאות שנים נמדדות במיוחד דרך שימורן והעברתן להווה. ב-1953 ראה אור מבחר סיפורים של מופסן, שתורגם על ידי מרים ברנשטיין כהן האלמותית. תרגום זה היה נפלא, והוא קריא, נהיר ועומד במבחן הזמן גם היום (כבר אז היא השתמשה במילה הכתובה "פסדר" כביטוי הסלנג ל"בסדר", פרט מפתיע ולא טריוויאלי). היה ברור, אם כן, שכדי לעמוד ברף גבוה כל כך, היתה ההוצאה צריכה לבחור את איש המקצוע הטוב בנמצא. רמה איילון, שאחראית לתרגום יצירותיהם של ענקי ספרות כמו ז'ורז' סימנון, מילן קונדרה, רומן גארי ורבים אחרים, בהחלט מספקת את הסחורה עם תרגום נגיש, שאינו מאבד כהוא זה את רוח הזמן ומשמרת גם את התכלית וגם את היופי של היוצר.
פן הוצאה לאור, ידיעות ספרים, 311 עמודים/ תרגום: רמה איילון.