עונת הפרסים בעיצומה. וכך, לאחר ש"מנצ'סטר ליד הים" כבר נחת באקרנים זה מכבר ולפני ש"לה לה לנד" יגיע אליהם ביום חמישי הקרוב, עלה בסוף השבוע האחרון סרט נוסף שמוזכר כמועמד אפשרי לאוסקר: "סארו - הדרך הביתה" שמו.
בדומה לדרמות אוסקר רבות שעוד ייצאו אחריו, גם "סארו - הדרך הביתה" מבוסס על סיפור שהיה באמת. במקרה זה, של הצעיר ההודי בשמו נקרא הסרט, שגדל בכפר קטן במדינה רחבת הידיים, ובעודו ילד בן חמש הלך לאיבוד לאחר שבטעות עלה לרכבת הלא נכונה. משם, התגלגל לבית יתומים הרחק מביתו. בסופו של דבר אומץ בידי משפחה אוסטרלית, ורק לאחר חצי יובל הצליח לאתר את מחוזות ילדותו, ולהתחיל סוף סוף את המסע הביתה.
השתלשלות העניינים הזו התפרסמה לראשונה כאוטוביוגרפיה לפני שנתיים, ובאופן בלתי נמנע, הפכה עתה גם לסרט. החלק הראשון שלו מתמקד בהתרחשויות בהודו, ומתאר כיצד אובד הילד ועד כמה נפוץ הדבר במדינה. החלק השני כבר מתרחש ברובו באוסטרליה, ובשלב זה גם מצטרפות לצוות השחקנים שתי השחקניות הכי מוכרות בו: רוני מארה המשגשגת וניקול קידמן המתקמבקת לאחר שנות בצורת.
מארה, כחברתו של הגיבור, מגלמת דמות שכל תרומתה היא מבטים מצועפים ומילות מוטיבציה. לא מתאים לה לגלם תפקידים סתמיים כאלה. קידמן, מצדה, משחקת את האם המאמצת עם איפור, עיצוב שיער ודיאלוגים שגורמים לה להיראות ולהישמע אחרת מכפי שאנו מכירים אותה, ונראה שהתפקיד הזה נתפר בכוח כך שיאמרו עליו כי הוא הכי רציני ולא נוצץ שלה אי פעם, ובהמשך לכך גם יספק לה מועמדות לאוסקר. המשימה הושלמה, כך נראה.
נוסף לזאת, ברגעים בהם מראה הסרט כיצד משתמש הגיבור במחשבו כדי לאתר את מכורתו, הוא מפריז מעט בחשיפה המהללת ל-Google Earth. אז אמנם, כבר כמעט אין בימינו הפקות עתירות תקציב בלי תוכן שיווקי, וייתכן גם שלגוגל אמנם היה חלק משמעותי במסעו המופלא של ההודי האבוד, אך לעתים "סארו - הדרך הביתה" נראה כמו לא יותר מאשר פרסומת סמויה אחת גדולה.
אך למרות כל זה, יש בסרט מספיק מעלות כדי להתגלות כדרמה אפקטיבית ומרגשת. דב פאטל, בהופעתו כגיבור בצעירותו, מקרין הרבה שקט פנימי, שמשליך על התוצאה כולה. קור רוח ושלווה מאפיינים גם את עבודתו של הבמאי גארת דיוויס, שמצליח לשמור על דרמה ומתח בלי ליפול למחוזות השמאלץ והקיטש.
זה סרט הקולנוע העלילתי הארוך הראשון של האוסטרלי, שלפני כן ביים בין השאר פרקים בסדרה המוערכת "קצה האגם". כעת הוא משלים את סרטו השני, "מריה מגדלנה", שבו מופיעים בין השאר שחקנים ישראלים רבים בתפקידים קטנים, ולפי מה שהפגין כאן, בהחלט יש למה לצפות.
ב"סארו - הדרך הביתה", מסתייע דייוויס בצילומי נוף יפים, במוזיקה שמיטיבה להעצים את האימפקט הרגשי ובעיקר בעריכה שמזגזגת באופן חכם ונוגע בין העבר להווה. בהקשר זה, יש בסרט כמה טאצ'ים קטנים ומבריקים ממש - למשל, הרגע בו נתקל הגיבור במאכל הודי שלא ראה מזה שנים, והמפגש הקולינרי הזה מתחיל להציף בו את כל הזיכרונות שהודחקו.
בכלל, הסרט מבין את המשמעות התרבותית של אוכל, ומשתמש בה. בעוד רגע יפה, מתלבט הגיבור אם לבלוס את המזון שלפניו בסכו"ם או בנאן, כלומר כמו הודי שהשתכנז או כמו הודי אסלי, והדילמה הזו מכילה בתוכה את כל משבר הזהות שהתעורר בו.
"סארו - הדרך הביתה", אם כך, לא רק מותח וסוחט דמעות, אלא גם בוגר וחכם למדי, וגם הגון. אם לחזור לנקודת ההתחלה, הרי שיש לסרט את ההגינות להזכיר לנו בסיום כי בניגוד להפי-אנד שלו, עדיין לא נמצאו עקבותיהם של עשרות אלפי ילדים הודים אבודים. ככה זה: הדרך הביתה ארוכה יותר מהדרך אל האוסקר.