"The Jimi Hendrix experience - "Electric Ladyland
הייתי שוכבת על מיטתי כשהרמקולים ממוקמים בשני צדי גולגלתי. לא היו לי אוזניות, זה היה יקר מידי, או שמא בכלל ייצרו כבר אוזניות ב-1969? בנקודה מסויימת הייתי צריכה לשמוע את המוזיקה כל כך קרוב. לשבת לי בין שני הרמקולים לא היה מספיק.
ג'ימי הנדריקס היה יותר מנגן גיטרה, נדמה היה שהוא בכלל משהו... משהו שלא זז כמונו, הוא חי בצורה אחרת והתנהל בחלל בצורה אחרת מאנשים אחרים. כאילו היית על חומרים פסיכדליים רכים, כך הוא היה נראה לי כאשר התבוננתי בו, כאילו הייתי על אסיד.
זהו אלבום כפול, אני חושבת. הכי טוב להתמקד בכל חלק בנפרד. תחילה לא אהבתי את "Little Miss Strange", אחד מהלהקה שר בו. צלילי הגיטרה של הנדריקס והדרך בה הוא מוקסס היו שונים מכל מה ששמעתי עד אותה העת, הוא היה עושה פסל פסלי קרח עשויים מסאונד, באמצע האוויר, יצר צורות והרגשות. מלודיות הגיטרה היו קלאסיות, אפילו נוגעות בסוך, אך הם תמיד היו חדשניות ועצובות, ואישיות. כמו "Beurning of the Midnight Lamp"
נראה היה שהרבה מיצירתו של הנדריקס אז, הושפעה מאוד ממילותיו של בוב דילן, כמו כולם באותה התקופה. ברור שהוא ניסה להדמות וניסה לכתוב פרשנות חברתית, אנשים לעיתים שוכחים את ההשפעה האדירה שהיתה לדילן על כותבים, אז ומאז, כמו מרלון ברנדו, באמת. אינך יכול למדוד את הרעיון שבאמנות מבלי להשוות את הלפני והאחרי. לפני ואחרי, דילן, ברנדו.
אך במקרה של "Voodoo Child" הוא כתב שירה שלא היתה כדוגמתה... נקודה. זהו רק בלוז, כנראה כמו רבים אחרים, אך בידיו של הנדריקס זו היתה תגלית. הוא דיבר דרך מיתרי הגיטרה עם פדל ה-ואה-ואה שלו. אף אחד לא עשה זאת מאז ואני חושבת שזאת משום שהם מנסים לחקות את צלילי הגיטרה שלו, אך לא את קולה של הגיטרה. היא דיברה בשפות זרות.
Laura Nyro, New York Tendaberry
היצירה הזו הצליחה בזכות קולה, כתיבת ועם אסופת השירים להפוך את New York Tedaberry"" לתמונה של חיים. יכולתי לחוש את לבה, את פניה, את ילדותה. היא היתה כמותי, אני הייתי כמותה. היא אהבה את עירה ואת חיי הכרך שלה ואני הבנתי זאת, בזכות "סיפור הפרברים" והרגשתי קשר אישי לעיר ניו יורק אותה דמיינתי.
זו היתה המוזיקה החושנית ביותר שאי פעם שמעתי. מילים נועזות במיניותן והן נאמרו על ידי אישה. היא לא מפחדת, למעשה היא אוהבת מין, הקשיבו לה! היא אוהבת את הגבר שלה! היא אוהבת... היי היא שם, במרום המדרגות היא זה עתה טיאטאה את הרצפה!
הפסנתר שלה לעומת זאת, כמו נינה סימון, הוא לב הכל. ההפסקות שלה, ארוכות. ההיפוכים שלך, קורעי לב וחיים. הקול שלה צעיר ולא מושלם ונועז ככל שניתן. והמילים, כמובן, בהשראת הגוספל. היא לא חששה לקרוא את שמו של ישוע בעשור מאוד לא ישועי ובמקהלה שחורה בעלת צליל כמעט גרשוויני. "Eli's Coming" הוא עוצמתי כמו הספד קינה איטי, התערובת של איזכורי יהדות וקתוליות ומאפייני גוספל דרומי היתה ותישאר מפה מיוחדת לגילוי אוצר.
Van Morrison, Veedon Fleece
האלבום הזה כל כך מלנכולי עד כי יש בו תחושה צעירות גיל עשרה, או סוג של בדידות שבן העשרה יכול להזדהות עימה. הכל באלבום הזה מקרין אובדן. השירים "Time", "Fill my eyes" ו-"lilywhite" כה יפהפיים! ובעוד אלו הישגים אדירים זה אינו מורם מאיתנו.
באלבום הזה טמונות הברקות של גאונות. שלושת השירים הראשונים מתנגנים להם בצורה כה חלקה, כאילו היה סרט בוקרים קאלטי. המילים כה קשות ונואשות אך המנגינות גאוניות, אני חייבת להודות בכך."Linden Arden Stole the Highlights" הוא שובר לב מרוב שהוא מושלם, עד שאני לחלוטין מופתעת שלא בחרו לשלבו בפסקול של "ווסטוורלד", משום שהוא שיר טרקלינים, ניגון פסנתר נושן ושיר אשר מושר ביום ראשון אחר הצהריים, כשידך בכיס הווסט וכובעך נשען על פינת ידך.
אני מודה לאל עבור איוון מוריסון, איני יודעת מה הייתי אילולא התבגרתי עם המוזיקה שלו, המיניות המוזרה שלה, ראש הגמד מהאגדות שלו, המלא במלודיות ענוגות ותמונות של רגעים.
ריקי לי ג'ונס תופיע בישראל במסגרת פסטיבל הג'אז בירושלים. הפסטיבל יתקיים בימי רביעי-שישי, 14-16 בדצמבר.