(בסרטון: ברי סחרוף שר "שיר בנאלי")
כשמפעילים אייפון חדש בפעם הראשונה קופצת למסך הודעה מטעם האסיסטנטית הווירטואלית "סירי" ובה דוגמאות לדברים שניתן לגרום לה לבצע בעזרת פקודה קולית. בין האפשרויות: "קבעי פגישה לתשע בבוקר", "הורידי את הפודקאסט החדש של גלי צה"ל", "חפש את הפודקאסט 'הבוקר עם טל ואביעד'" ו"הוסף את 'חלליות' של ברי סחרוף ל'אוסף שלי'".
על הכוונת של סירי נמצא, כפי שניתן להבין בנקל, הישראלי הממוצע, המצוי, הכללי. טוב, נקרא לילד בשמו: הסחי. אנשים שקובעים פגישות עסקים לתשע בבוקר, מאזינים ל"הבוקר עם טל ואביעד" בדרך לשם, לגלי צה"ל בדרך חזרה - ואז, בבית, כשהילדים ישנים, מתפננים עם האוזניות על "חלליות" של ברי (ככה הם קוראים לו, לזמר המייצג את החלק ה"מרדן" וה"שובר מוסכמות" שבהם, בלי סחרוף).
חלליות רודפות אחריהם, חלליות קוראות להם לחזור - והם, להבדיל מברי, לא בורחים מפניהן. למחרת בבוקר, הם ישובו אליהן (כלומר, אל חייהם הבינוניים, הסבירים והמהונדסים) כמו ילדים טובים. שיר טוב, "חלליות". טחון אימים, אבל יפה. קלאסיקת ניינטיז מוצדקת שמבוססת על ליין גיטרה מנצח.
בגיטרה - ובכך ייאלצו להודות גם בכירי הפלוצים ההיפסטרים שלועגים לברי מאחורי גבו ומלקקים לו בפרהסיה - האיש באמת מלך. מדובר בקוצנזוס שכולם, כולל כולם (כן, אפילו הח"מ), שותפים לו. ברי דפינטלי פלייז גיטאר. אם הוא רק היה נשאר שם, בעמדת הגיטריסט, קצת מאחורי הזמר, יכול להיות שמעמדו גם בקרב האוכלוסייה הקשה והמקשה הזאת היה נהדר - אבל אי אפשר לדעת. האנשים האלה, הביקורתיים והמרושעים, אוהבים לעשות דווקא. גם על אבישי כהן, לדוגמה, הם אוהבים לגחך - והוא בסך הכל חצוצרן.
על המקרה של ברי אין ויכוח: הוא מלך הסחים הבלתי מעורער לדעת כל הקולים באשר הם - וממש לא מהיום. להיטיו מהווים חלק חשוב, קריטי, מרשימות ההשמעה של מסיבות גיוס, ערבי יחידה, דיסקוטקים של קיבוצים וחתונות של ראשל"צים כבר שני עשורים לפחות. אין חנוכת בית בגבעתיים בלי "בואי הביתה". אין חנוכת בית בגבעתיים לזוג אוהבים שעבר לגור ביחד בלי "מפנה מקום". אין ישיבה בזולה של יוסי מהמילואים בלי "כמה יוסי". אין מצב רוח על הכיפאק במשמרת לילה ש.ג בלי "טווידל די טווידל דם, השומר של הגן שכב ונרדם". אין אווירה צעירה וסבבה בליל סדר בקרית אונו בלי "אנחנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו". אין אין אין על ברי. פשוט אין.
למשך כמה רגעים בשנת 1991 גם אני, באופן אישי, נגררתי אחר התפיסה הקולקטיבית הזאת. יום אחד, לדעתי גשום, באמת ובתמים נכנסתי לחנות תקליטים ברמת גן ורכשתי את אלבום הבכורה של ברי ("הכל או כלום"). לזכותי ייאמר שהייתי בן 15 כשזה קרה ושגם אז לא הנחתי אותו על הפטיפון יותר מפעמיים-שלוש. זה נשמע לי נחמד, סביר, אבל לא מספיק מעניין, מרגש, מפותח מבחינה מלודית ובועט במובן הטקסטואלי והריתמי.
קתרזיס לא תועד בחדר נעוריי כתוצאה מהאזנה לברי הראשון. את השני, "סימנים של חולשה", אלבום שרבים וטובים מחזיקים ממנו מופת - כבר לא הצלחתי לשמוע בכלל. הצליל הגראנג'י-אלקטרוני שלו, בשילוב עם השירה הכבדה והלאה של ברי, נשמע לי עוד אז, כאנגלופיל מתחיל, מאוד צולע. כן, כנראה שזה גם עניין של טעם אישי (אני טיפוס של מלודיות אופטימיות עם הרבה ברייטנס). אני בטוח שיש גם כאלה שאוהבים את ברי מסיבות כאלה. כלומר, בגלל שהם באמת חושבים שהוא טוב. לא בגלל ש"צריך" לאהוב את ברי.
"כשאני שואל סחים שאוהבים את ברי סחרוף 'למה אתם אוהבים את ברי סחרוף?', הם עונים לי 'למה אתה לא אוהב אותו?'", מסביר לי ידידי מבקר המוזיקה בועז גולדברג, "אתה מבין? הם אוהבים את ברי סחרוף כי צריך".
למה צריך?
"זהו, הסיפור של ברי סחרוף וסחים נולד בזכות שתי מילים שסחים נורא אוהבים להשתמש בהן ואנשים שהם לא סחים בדרך כלל סולדים מהשימוש בהן - ושתי המילים האלה הן 'אותנטי' ו'איכותי'. אותנטי, כי סחרוף בא מבת ים והוא טורקי, כך שיש לו את הבד"ץ על האותנטיות. סחים נורא אוהבים את זה. הם כל הזמן מחפשים הכשרים ואישורים".
נכון, הם אנשים מאוד מאורגנים ומסודרים. ולמה איכותי?
"טוב, מיותר לציין שבמינימל קומפקט היו לסחרוף שפע של תפקידים יפהפיים באמת, בכל קנה מידה. אגב, אני לרגע לא מתכחש לכישרון שלו על הגיטרה. הוא גיטריסט ענק שמאוד אוהב לנגן, חי את החשמל, את הגיטרה - וזה באמת ייאמר לזכותו, ובגדול. אי אפשר לבטל את זה. אני, באופן אישי, מתרגש מברי כסקנד מאן, לא כפרונט מאן. כסולן היו לו תמיד ניסיונות להיות כביכול עכשווי - מה שבשנות התשעים כינינו בבוז 'נגיעות אלקטרוניות'. עכשיו, תוסיף לזה את הנתק שיש לו מהתקשורת, שהוא לא מתראיין - מה שמאוד משרת אותו בקטע הזה. הניטרליות הזאת שלו ממגנטת סחים. הוא אף פעם לא מסתבך באמירות שנויות במחלוקת, ממש כמוהם".
ברי, במילים אחרות, הוא "אחד משלנו", מה שלא משתמע רק מהימנעותו מראיונות לתקשורת אלא בא לידי ביטוי, לטענת מכרים רבים, גם באישיותו הנעימה. רבים מבין האנשים ששוחחתי איתם עליו לא הסכימו לבקר אותו ו/או את קהלו בדיוק בגלל זה. "עזוב, אל תכתוב את זה", הם אמרו, "הוא אחלה בנאדם". הערבות ההדדית הזאת, המשותפת לסחים ולהיפסטרים כאחד, היא אולי תמצית הישראליות. ברי סחרוף הוא אולי תמצית הישראליות.
"בדיוק שמעתי היום ברדיו שרוצים לאחד את תל אביב ובת ים", מספר לי ד"ר גלעד פדבה, מרצה וחוקר של תרבות פופולרית בפקולטה לחברה ולתרבות במכללה האקדמית בית ברל ובאוניברסיטה הפתוחה. "יש בזה משהו מאוד מעניין כי ברי נולד בבת ים וגדל ברמת יוסף (לשכונה ההיא, אגב, קראו על שם יושב ראש הכנסת, רב"פ) - אבל מזוהה מאוד עם תל אביב. יש בו משהו מאוד ישראלי. הוא מתחבר למערב מהמקום של הרוק והניו ווייב ויחד עם זאת הוא מעולם לא הסתיר את השורשים הטורקיים שלו - בטח לא במוזיקה שלו, שממזגת בין מערב למזרח באופן לא מאולץ, לא מטעמים אופנתיים".
בקיצור, הוא מה שנקרא "אותנטי".
"כן, בדיוק. הוא צועד בקצב הזמן, אבל הוא בשום אופן לא זיקית שמשנה גוונים לפי אופנות מתחלפות. הוא שומר על האותנטיות שלו, על הברי סחרופיות שלו".
וזו, כאמור, בדיוק הסיבה שסחים סוגדים לו והיפסטרים בזים לו. לסחים לא אכפת להיות לא באופנה. להיפסטרים כן. לסחים פחות קריטי להבין במוזיקה ולעקוב אחר החידושים בה (ובכלל, בעולם). להיפסטרים כן. למעשה, כל הסיפור הזה פחות נוגע לברי עצמו ולמוזיקה שלו, אלא לאישיותו של הישראלי המצוי. הפיכתו של ברי סחרוף לברי סחי-רוף קשורה, בראש ובראשונה, לנטייה של ישראלים ממוצעים להפסיק להתעניין במוזיקה בגיל 22.
לא פלא, אם כך, שסוגיית הסחיזם של סחרוף עולה לדיון בפייסבוק שוב שוב ("מי שחושב שברי סחרוף הוא קול - שיסיר את עצמו מרשימת החברים שלי", דרש שם פעם העיתונאי ניסן שור) - ובעיקר בקבוצה "הודעות שלא נכנסו לאנשים בינוניים וסבירים" (570 ומשהו אנשי תקשורת קפוצי תחת ומצחיקים לפרקים). סחרוף נכנס לשם כחלק מקבוצה של מוזיקאים בעייתיים אחרים - אמנים "אלטרנטיביים" כמו שלומי שבן, אריק ברמן, אסף אבידן, גבע אלון ועוד כמה כאלה, שסחים בטוחים שהם אדירים.
על סחרוף נכתב שם, בין השאר, "ההשפעות הרוחניות והחיבור לשורשים של ברי פשוט מדהימים!", "יש דברים שאסור לכתוב בעיתון אפילו בצחוק" (עם קישור לידיעה ב"הארץ" שכותרתה "ברי סחרוף לא עומד בציפיות"), "לא יודע מה איתכם, אבל אני לא הולך לתת לאיזה 'היפסטר' מעיתון שממומן על ידי אנטישמים להשמיץ ככה את שני המוזיקאים הכי מוכשרים בארץ - אחרי שלמה וברי כמובן" (עם קישור לפוסט בבלוג ב"הארץ" שכותרתו "רמי קליינשטיין וקרן פלס צריכים לבקש סליחה"), "חוגג כרגע פורים בעבודה, עם תחפושות מדליקות, סדנת קוקטיילים של זמן אמיתי, וג'ם סשן עם שירים של ברי ובלוזים של עובדי החברה!", "היום יומולדת לחבר בקבוצה, בואו נרים לו בשירים שהוא אוהב (ברי יתקבל בברכה)", "איזה מדהים היה בנשף של אביב!!!!! איזה יוצר. כמה קלאסיקות. והאורחים וואו האורחים..ברי המלך בביצוע מכשף בסוף העולם" - ועוד כהנה וכהנה.
"הקטע של סחים עם ברי מגיע מזה שברי לא נמצא בקבוצה של ההכי מפורסמים, אלא בזו שמתחתיה", מסביר האדמין של הקבוצה, ידידי המוזיקאי דור (שור) בן ברוך. "סחים אוהבים להיות שונים, במירכאות, מההמונים. הם אוהבים לצחוק על מי ששומע שלמה ארצי או ליידי גאגא. הם מרגישים ככה שהם מיוחדים. חוץ מזה, אל תשכח שברי מפורסם בתור רוקיסט כבר המון זמן ולסחים הרי אין כוח להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק ולגלות אמנים כמו, נגיד, 'קינג גיזארד אנד דה ליזארד וויזארד' או להקות מטאל חדשות מפינלנד. הם הולכים על בטוח, אבל טיפה'לה שונה מההמון".
ממתי, לדעתך, סחים אוהבים אותו? לדעת רבים מבין אלה שדיברתי איתם, הוא מאז ומתמיד היה אהוב עליהם.
"אני לא בטוח בזה. סחים התחילו לאהוב אותו, לדעתי, מאז שהקליפ של 'חלליות' שודר ב'זהו זה'. בזמן אמת, בתקופה של 'מינימל קומפקט', הוא היה מחתרתי והופיע בפני פאנקיסטים, אבל בעצם גם זה הפך עם השנים לנוסטלגיית רוק של סחים".
לדעתו של בן שלו, מבקר המוזיקה של "הארץ", הסחיזם הסחרופי התפתח הרבה אחרי "חלליות". "אני זוכר את הרגע שבו זה קרה", הוא אומר, "זה קרה כמעט ברגע אחד, בשנת 1999, כשהוא הוציא את 'נגיעות'. קודם לכן, כשיצא 'סימנים של חולשה', הייתי בהופעות שלו ב'לוגוס' והיו שם איזה 120 איש, משהו כזה. פתאום, כשיצא 'נגיעות', הוא התחיל להופיע בהאנגרים בפני 1,500 איש. למה זה קרה? אין לי מושג".
כיום, כשברי אימפריה, נראה שכבר מותר להפסיק לפרגן לו על אוטומט - אבל עדיין, קשה מאוד, במדינתנו הצנומה, לעשות דבר כזה לאחלה בנאדם ברי"ש גלי. "על סחרוף אפילו להסתלבט זה לא כיף, כי הוא יותר צולע אפילו משלום חנוך - אבל באיצטלה איכותית קוליסטית", מסביר עיתונאי ומבקר תרבות ותיק, שבחר להישאר בעילום שם, "באמת משהו נורא. הוא פרימיטיב בתחפושת של מתקדם. אני שונא את המוזיקה שלו עמוקות. כבר עדיף שלום חנוך הגרוטאה. ברי פשוט תקוע. תקוע מהניינטיז".
"ברור שהוא מיינסטרים", מוסיף תרבותניק ידוע אחר, "חיילים מתים עליו, אבל הוא בנאדם שמקרין חיוביות, ובגדול הוא אלטרנטיב. עם השנים המיינסטרים זז והדברים נהיו מורכבים יותר, אבל די, נו, באמת, תנסה לא לפגוע בו. הוא טיפוס שוליים תל אביבי חמוד וצנוע - והוא מאוד ייפגע".
אבל הוא אדם בוגר ורציני. מה אכפת לו שכמה היפסטרים מתלהבים אומרים עליו שהוא סחי?
"ככה זה עם אנשי שוליים משנות השמונים. להגיד עליהם שהם סחים זה מעליב אותם בוודאות. זה כאילו לקלל אותו".
אז לא. אין פה, חלילה, כוונה לקלל את ברי. זה לא אישי. ברי איש מקסים. למרות מעמדו בתעשייה, הוא תמיד ניאות להתארח בהופעות של צעירים - והעבודה האולפנית שלו עם כאלה תמיד רצינית, מושקעת ומסורה. מה שהוא עשה לאחרונה עם שי צברי, לדוגמה, בכלל מדהים. שוב: ברי עצמו סבבה. מי שמחזיק ממנו מלך, לעומת זאת, קצת פחות.