שיא הרגש: כנפיים שבורות

על פי ההיסטוריה של יצירת הדרמה המקומית, דומה שאין רקע טוב יותר לתסריט מאבא שמת במלחמה. על כך אין עוררין, אבל מכאן הבחירה היא כבר עניין של טעם וריח: בין המלחמות כדאי כמובן לבחור ביום הכיפורים, אבל גם לבנון עושה את העבודה. לגבי מקרה המוות מומלץ על טייס שמטוסו הופל, אבל בעיקרון גם שיריונר שהטנק שלו נפגע מסדר אותך נפלא. ואם לא מלחמה אז תאונה. צבאית, אלא מה. גם פה שוררת היררכיה ברורה, אך ההיצע בלתי מוגבל: כדור רובה שתעה, נגמ"ש שמחץ, ג'יפ שדרס, אפילו ארגז קולה שהפיל השק"מיסט בדרך אגב. כל דבר עדיף, רק לא מוות סתם. כי בחיים אבא יכול למות בהרבה דרכים מטופשות, אבל בדרמה הישראלית לדורותיה על פי רוב זה אסור בפקודה.

אבל את אבא של מאיה, מה לעשות, כולה עקצה דבורה. הם נסעו לטיול קסום ואז קרה מה שקרה. מאיה לא היתה בסביבה, והאבא האלרגי לא יכול היה להזריק את התרופה. הבנאדם מת. לא גיבור מלחמה ולא גיבור תאונה. סתם מת. סתם מת כמו טמבל. ועכשיו משפחתו, כלומר אשתו קשת היום וארבעת ילדיו, כבולים זה לזה בדירתם הקטנה, צריכים להתמודד עם הריק המיותר שיצר, ועם האומללות והבדידות האישיים שהותיר מאחוריו. כבר בנקודה העקרונית הזו, בטיפול ה"אזרחי" הרגיש והאמיתי שהוא מעניק לתמת היעדרו של אב, הסרט "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן עושה לכולנו טובה גדולה כשהוא קורא תגר על השטויות שלימדו אותנו הדרמה הקולנועית והטלוויזיונית שבשירות המדינה. במושגים לוקאליים מדובר בפריצת דרך לא קטנה.

הסיבה שאין ב"כנפיים שבורות" שמץ של הרואיקה צה"לית קשורה בכך שאין גם כמעט שום הוכחה בגוף הסרט לכך שמדובר ביצירה ישראלית. זה משהו שלא יכול להיאמר לגנותו של סרט. להפך. רק לזכותו שניתן לדמיין את ההתרחשות שבו בכל מקום אחר בעולם. רק לזכותו שאת חוסר התפקוד המשפחתי מרטיט הלב של משפחת אולמן ניתן להעתיק בקלות לכל שפה והוויה. כן, הסרט דובר עברית, מתרחש ברובו בחיפה, ולרופא בבית החולים רמב"ם יש שם רוסי כמובן, אבל הרבה יותר מכל סרט ישראלי בעת האחרונה, הסיטואציה המוצגת בו היא בסיסית ואוניברסלית בהגדרתה. אין לטעות: זה בדיוק הקולנוע החובק-עולם אליו מכוונת הוליווד. ואכן, ברגעים רבים מזכירה העבודה של ברגמן דרמה ריאליסטית נוטפת רגש מז'אנר ה"עשוי היטב" האמריקאי.

כבר בתחילת הסרט מופיעה סצנה שמתמצתת את יכולותיו המהוקצעות של ברגמן: זהו יום ראשון ללימודים לאחר החופש הגדול, האמא (אורלי זילברשץ-בנאי, כרגיל דופקת הופעה) הרוסה מעייפות לאחר לילה ללא שינה במשמרת בבית החולים, מתקשרת הביתה ומשוחחת בטלפון לסירוגין עם כל אחד מילדיה (מאיה מרון משחקת טוב את הבת הבכורה). אי אפשר שלא להתרשם מהאופן הקולח שבו הסצנה הארוכה והמורכבת הזו מבוימת, מהדיאלוגים המדויקים, ומהדרך היצירתית שנבחרה כדי להבליט את מערכת היחסים הבעייתית ששוררת בתא המשפחתי בשל המחסור בתקשורת ישירה. גם בשמות התואר האלה - "קולח", "מדויק" ו"יצירתי" - ניתן לראות קריאות תגר על הסטנדרט הישראלי. בתכל'ס מדובר ברגע אחד שמציג יפה את נקודת הבראשית של הסיפור כולו, ואם להביא אותה בטון פומפוזי - מדובר גם ברגע סינמסקופי נדיר במקומותינו.

אבל עד כאן שבחים ופרסים. כי "כנפיים שבורות" אמנם מעורר במקצועיות ואמינות גבוהה את בלוטות הדמע של הצופים, אך הוא טקסט אמנותי שלא באמת מותיר רושם כביר. כמו כל דרמה שמרנית מבית טוב הוא מגולל תהליכי התבגרות שעוברות הדמויות, ובסופו צו פיוס מחייב ומסר אופטימיסטי לכל בני האדם על האפשרות להתחיל מחדש. ככה צריך לתפוש אותו, לא פחות ולא יותר. ככל דרמה שמרנית מבית אמריקאי טוב, הסרט שב ומקדש את ערכי המסגרת המשפחתית, ולא, נאמר, מדבר על חוסר ההיתכנות שלה או על אלטרנטיבות חברתיות לה. ובז'רגון מקצועי - הוליווד קלאסיק. עם זאת, לזכותו של ברגמן חובה לציין כי מעלתו של הסרט במקסם השווא שהוא יוצר: הוא מוצר ישראלי שכל כך חריג בבריאות שלו, עד שביכולתו לשכנע גם את גדולי הספקנים כי קיימת בישראל מסורת של כתיבה דרמטית קולנועית אמיתית. למצמץ חזק ולא להאמין.