שנת 2016 מגיעה אוטוטו לסיומה ועמה האות לסיכומים. הפעם, נסקור בקצרה כמה מן הטרנדים הבולטים בשנה החולפת בז'אנר האימה ונחלק את פרסי המשנה לסרט הביכורים הטוב, לבמאי העסוק ביותר ולאכזבה הגדולה של השנה. הטור הבא יכלול את מצעד סרטי האימה הטובים ביותר של השנה.
בסימן עלייה: מקוריות
2016 עמדה בסימן האמון שנתנו האולפנים ביוצרי סרטי אימה צעירים והפרויקטים המקוריים שלהם. וכך, בצד "לזמן את הרוע 2", "הטיהור 3" ו"המכשפה מבלייר" הבלתי נמנעים, נכבשו המסכים על ידי סרטים דוגמת "לא לנשום", "כיבוי אורות", "מים לא שקטים" ו"המכשפה" כולם מבוססים על תסריט מקורי. מבקרי הקולנוע, שבעבר נהגו לזלזל גם בלהיטי האימה המצליחים ביותר, נאלצו להודות שהשנה בורכה ביבול איכותי למדי של הז'אנר.
הייתי שמח לבשר שהטרנד המקורי יבלה עמנו עוד זמן רב, אך שנת 2017 אמורה להיות עתירת המשכונים, ובהם לסדרות "יום שישי ה-13", "המסור", "האויב שבפנים", "אימת אמיטוויל", "אנאבל" ו"המנסרים מטקסס".
באשר לתתי-הז'אנרים, ניתן לומר בבטחה שהזומבים והערפדים ממשיכים לדעוך בעקביות. ערפדים כלל לא ראינו השנה על המסך הגדול, ואילו סרט הזומבים הבולט היחידי, "רכבת לבוסאן", הגיע מדרום קוריאה. לעומתם, סרטי הרוחות ממשיכים להיות הסוגה החביבה על הצופים.
הטריילר של "רכבת לבוסאן"
בסימן ירידה: מותו של הפאונד-פוטג'
אם יש משהו שתת-הז'אנר החטטן לא הצליח ללכוד בעדשת המצלמה, זה את מותו שלו עצמו. 17 שנה לאחר ש"פרויקט המכשפה מבלייר" חולל את המפץ הגדול, הגיעה 2016 ואיתה רק סרט פאונד-פוטג' אחד שהצליח לחולל מעט רעש בקופות - סרט ההמשך "המכשפה מבלייר" כמובן, שלא הופץ כאן מסחרית וטרם זמין לצפייה ביתית.
עם זאת, סביר להניח שמותג-על דוגמת "פעילות על טבעית" ימשיך להנפיק סרטים בסדרה המיותרת עד שהפרי ייסחט סופית. רמז למגמה השלילית (או החיובית - תלוי כיצד בוחנים זאת) שעובר הפאונד-פוטג', אפשר היה למצוא בכך שאפילו ישראל הצטרפה לחגיגה באיחור לא אופנתי עם סרטם של האחים פז, "ג'רוזלם".
הבכורה: נא
סרט הביכורים של הבמאית והתסריטאית הצעירה ז'וליה דוקורנו זכה בפרסים משניים בפסטיבלים של קאן, לונדון וטורונטו, ואמנם לא הופץ כאן מסחרית, אבל הוקרן בפסטיבל חיפה.
עלילתו עוקבת אחר בחורה צעירה וצמחונית בשם ז'סטין שמגשימה את חלומה ומתחילה ללמוד בבית ספר לווטרינריה. בשבועות הראשונים, היא ושאר תלמידי השנה הראשונה עוברים זובור קליל יחסית מהסטודנטים הוותיקים. נקודת המפנה בסרט מתרחשת בשעה שגיבורתו, בעידודה של אחותה המבוגרת הלומדת אף היא במוסד, נדרשת לאכול ריאת ארנב - פיסת הבשר הראשונה שנכנסה אי פעם לפיה. חוץ מהוויתור על עיקרון משמעותי בחייה, טעמו של הבשר מחולל שינוי קיצוני אצל ז'סטין שהופכת רעבה לבשר אדם - גם אם מדובר בבשרה שלה.
למרות הדיווחים מפסטיבל טורונטו על התעלפויות והקאות במהלך הקרנתו, שנופחו לכדי אגדה אורבנית, "נא" לא מתפקד כסרט אימה המתבסס על אלימות גרפית. האימה בו גם אינה מושתת על פסיכולוגיה, כי אם בעיקר על אווירה כללית ותחושת הסערה הפנימית שעוברת על הגיבורה. הצילום אסתטי ומוקפד עם דגש על צבעים קרים ומנוכרים, והאפקטים הקוליים מעצימים את הזוועה שמתרחשת בחלק מהמקרים מחוץ לפריים.
"נא" הוא יצירה מרשימה בפני עצמה, בעיקר אם לוקחים בחשבון שמדובר בסרט ביכורים. הציפיות מדוקרנו ירקיעו שחקים מעתה, ונותר רק להמתין ולראות אם תפרע את השטרות.
"נא": הטריילר
העסוק: מייק פלאניגן
במאי האימה המבטיח שהבריק בתחילת העשור עם
"Absentia" ו"השער" המשובחים, לא נשם השנה לרגע ושיחרר למסכים לא פחות משלושה סרטים. את מותחן האימה החביב "Hush" סקרתי בעבר במדור זה, וכעת הזמן לבחון את שני הסרטים הנוספים, שכמו עבודתיו המוקדמות של פלאניגן, עוסקים בהתמודדות של ילדים עם מות הורה.
"להתעורר מפחד" צולם למעשה בסוף 2013, אולם פשיטת רגל של בעלי זכויות ההפצה הובילה לדחיית יציאתו לאקרנים בשלוש שנים. הסרט עוסק בזוג (קייט בוסוורת' ותומאס ג'יין) נטול ילדים, המאמץ ילד יתום כבן שמונה בשם קודי. ההורים הטריים עושים ככל יכולתם כדי לגרום לקודי להרגיש חלק בלתי נפרד מהמשפחה, אולם הילד מסרב ללכת לישון לילה אחרי לילה.
ההורים מגלים במהרה שהבעיה גדולה הרבה יותר, כיוון שקודי ניחן בכוחות הגורמים לחלומותיו לקבל ביטוי במציאות. התגלית נותנת דרור לכמה רגעים קסומים ויפים בין ההורים לילדם, אך גם פותחת צוהר לסיוטיו של קודי, בהם מככבת מפלצת אותה הוא מכנה "איש הקאנקר".
למרות שמו ועלילתו על הנייר, "להתעורר מפחד" הוא פחות סרט אימה ויותר דרמה על-טבעית שפועלת על רגשות. יש בו רגעים מפחידים, אך פלאניגן משתמש בהם בעורמה רק כהסוואה למסר האמיתי, שמתגלה בטוויסט לקראת סופו. אף שכנראה לא נזכה לראות את "להתעורר מפחד" בקולנועי ארצנו, הוא זמין כעת בפורמט ביתי, והצפייה מומלצת.
להתעורר מפחד: הטריילר
Ouija: The Origin of Evil
עצם מעורבותו של פלאניגן בפריקוול ל-"Ouija" האיום מ-2014הובילה להרמת גבות קולקטיבית בקרב מעריציו. איזו סיבה יש לבמאי צעיר, מקורי ומבטיח לקשור את עצמו ליצירה שהדבר המפחיד היחיד בה, זה כמה שהיא גרועה. התקווה היתה שהחזון והיצירתיות של הבמאי יצליחו להשכיח את העובדה שמדובר בעוד סרט אימה על משחק הלוח המתקשר עם רוחות.
גיבורת הפריקוול, אותה מגלמת אליזבת' ריזר ("דמדומים", "האנטומיה של גריי"), היא אליס, אלמנה המתגוררת עם שתי בנותיה בלוס אנג'לס של 1967. המשפחה מתקיימת באמצעות טקסי סיאנס מזויפים שהאם מקיימת עם יקיריהם המתים של לקוחותיה האבלים. שתי הבנות הן שותפות פעילות לתרמית מאחורי הקלעים ועוזרות לאמא שלהן למכור את האשליה. דוריס, הבת הקטנה, לא מבינה כלל את משמעות מעשיה ואילו לינה, המתבגרת, נוטרת טינה לאמה ומלאת נקיפות מצפון.
כשאליס מכניסה הביתה את משחק ה"וויג'י" כדי לשכלל את ההופעה, היא מגלה שדוריס הקטנה יכולה לתקשר עם אבי המשפחה ורוחות נוספות. במקום לזרוק את הצעצוע החדש לפח ולגדל את ילדותיה כמו אימא אחראית, אליס מחליטה לתת לבתה את התפקיד הראשי בהצגה והופכת אותה למדיום בתשלום. אולם לכל שבת יש מוצאי שבת, וכשמשתמשים בילדים כאביזר עסקי בעולם המתים, דברים נוטים להסתבך.
"Ouija: The Origin of Evil" טוב בהרבה מקודמו, אולם זו לא חוכמה גדולה, ובסך הכל, הוא מתנהל כמו סרט שצפיתם בו לפחות שלוש פעמים בעבר. לזכותו יש לציין את הופעתה המשכנעת של אנאליס באסו בתפקיד לינה. השחקנית הצעירה, שכיכבה כילדה קטנה ב"השער" של פלאניגן, נולדה עם פנים מושלמות לסרטי אימה.
Ouija: The Origin of Evil: הטריילר
האכזבה - שדים ודוגמניות
השמועה אומרת שהמבקרים והצופים ברחבי העולם היו חלוקים בדעותיהם לגבי סרטו האחרון של הבמאי הדני ניקולס ווינדינג רפן ("דרייב"). אולם כתוצאה מנס הסתברותי, כל מי ששאלתי לדעתו בנושא, טען כי המלך הוא עירום.
הסיבה לכך, היא ש"דוגמניות ושדים" מתגלה כיצירה שהרבה יותר מעניין לדבר עליה מלצפות בה. אחרי שביים דרמת כלא, סרט ויקינגים אוונגרדי ומותחני פשע לרוב, החליט רפן שהגיעה השעה לעבור לז'אנר האימה. כדי לעשות זאת, הוא עוקב אחר ילדה צעירה בשם ג'סי (אלה פאנינג היפיפייה) המגיעה ללוס אנג'לס ומתחילה לטפס במהירות לצמרת סצנת הדוגמנות המקומית. אז, כצפוי, היא מגלה שיופי זו תכונה עם תאריך תפוגה מוקדם.
למרות התבנית השחוקה שכבר שימשה אינספור סרטי טלוויזיה סוג ז', ניתן היה לצפות מרפן ליותר. אמנם הבמאי מספק קרנבל אסתטי עם פלטת צבעים עשירה - מחווה למורו הרוחני, אלחנדרו חודורובסקי, ולסרטי הג'יאלו האיטלקיים של שנות השישים, אך מתחת למעטפת הנוצצת לא מסתתר דבר מלבד אמירה נבובה על האובססיה לנעורים. אפשר אף לטעון כי "שדים ודוגמניות" שותף מלא לאותו חטא שאותו הוא שואף לבקר. חצי השעה האחרונה של הסרט, הכוללת קניבליזם ונקרופיליה, היא כבר ניסיון פאתטי ונואש לזעזע את הצופה.