אריסטוקקה

הדבר הבולט ביותר, הקריטי, בסרטים שראיתי מתוך "סופשבוע אופנה" שישודר השבוע בערוץ ההיסטוריה, הוא שאין בהם אף מילה עקרונית בנושא אופנה. אף אחד לא מסביר מה זה אופנה, למה צריך את זה, איך זה עובד, איך זה עובד באמת; אף אחד לא אומר כלום על המעמד המיתי של עיצוב האופנה, הכסף, הבל היופי, דיכוי האשה, הבדלים תרבותיים ומעמדיים, דוגמניות, פוליטיקת תרבות, פסיכולוגיה חברתית. כאילו מעולם לא ביים אלטמן את "משהו ללבוש".

הסדרה היא שיר הלל לקפיטליזם, ומעצבי האופנה הם גיבורי העל שלו בעיבוד אמריקאי לסיפור הברווזון המכוער (עיבוד שהאידיאולוגיה שלו אחת היא: תעשה מספיק כסף, רושם וכותרות, ונתחיל לקרוא לך אדון ברבור).

הסרטים הביוגרפיים מגוחכים. למרות פנינות ארכיוניות פה ושם (תמיד נחמד לראות את שנות ה-60, וגם שנות ה-70 המצולמות הן פאן לא קטן), הסרטים הם בעצם קלישאה שמרנית על דוקומנטריים: אחיות, בנות דודה ועורכי מגזינים מספרים בעיניים לחות עד כמה ג'ורג'יו היה פשוט מהפכן, בשילוב זום-אין על צילומי סטילס מהילדות והנעורים, וזום-אאוט על צילומי צבע עם סופיה לורן, ג'וליה רוברטס או ניקולס קייג'.

הסרט על ארמני, "Deconstructing Fashion", כל כך מופרז, שלרגעים הוא נראה כמו פרודיה וודי אלנית. ארמני מוצג כנביא אסתטיקה בעידן של מלחמות עולם, מיתון ומוסוליני. הוריו עניים אך אוהבים. במלחמת העולם השנייה חטף ג'ורג'יו הצעיר כוויה וסבל כמה שבועות. ארמני המבוגר והשזוף מדי מעיר על כך: "אחרי המלחמה לאנשים לא היו הרבה בגדים. בעצם, הבגדים הועברו מאב לבן. אלה היו חיים קשים מאוד". בחיי. קורותיו הלא ממש סנסציוניים נמסרים אמנם בטונים השמורים למצביאים דגולים, אבל בעצם היה ארמני חיית מחמד של עיתוני האופנה, של טקסי האוסקר, המייצג הכמעט מושלם של השיטה. וגם זה רק מפני שרוי הלסטון מושלם עוד יותר.

גם הסרט "All-America-chic" הוא סיפור הצלחה מסחררת שמותח קו בין העיירה המשמימה של נעורי הלסטון לבין תהילת עולם שנענשת באיידס. הכישרון שוב מתואר כתכונה הילתית, לא מפוענחת, מסתורית, נטולת הקשרים פוליטיים, ונאמרות מילים לא מוסריות כמו "טעם", "חוש" ו"שיק". כל ההבדל הוא שהלסטון היה טיפה יותר יפה מארמני, טיפה יותר בארון, וגם טיפוס ממש גועלי - החנפן המוחלט, מעריץ האליטות, חסר עכבות ומלא ביטחון עצמי. הוא חשב שאלגנטיות ותחכום (במובן של צביעות) הן מעלות טרומיות, והיה עסוק כל חייו בהתלקקות עם העשירים והמפורסמים, להם קרא אריסטוקרטיה. ויש גם סרטים על קלוין קליין, אדית הד, אסתי לאודר ומקס פקטור.

הסרט "ההיסטוריה האינטימית" הוא סקירה של כל מה שקשור למחוכים, תחתונים, מידות של חזיות וגופיות. אם אתם בעלי נטייה פטישיסטית קלה או זבניות במשביר לצרכן, זהו חומר הרקע האולטימטיבי שלכם. למרות פרטנות יתר מייגעת לפעמים, זהו הסרט היותר טוב, אם כי לא בעל מודעת חברתית-פוליטית יותר מהאחרים. במעקב צמוד אחר הסוד של ויקטוריה מנסה הסרט לפענח את המשוואה בד-ערווה-תשוקה. ממצרים העתיקה דרך ימי הביניים, התקופה הויקטוריאנית, הוונדר-ברה, הפוש-אפ והמצאת הניילון, ועד המשי הסינתטי ותחתוני הבוקסר, מתברר הקשר בין הכיסוי לפיתוי. עולם ההלבשה התחתונה נפרש ונפרט כמשהו שכובל נשים להנאתם של גברים, אבל מסופר בהתפעלות, בתור ההסיטוריה הכמעט רשמית של טקטיקות השיווק. את מה משווקים (ועוד בתור משהו קדום, משחר ההיסטוריה, משהו שקיים כבר בממצאים הארכיאולוגיים העתיקים ביותר, כלומר טבעי ולא נתון לוויכוח)? את הלנז'רה כהוכחה העליונה לנשיות. גם סרט זה לא נמנע מאבחנות דביליות בנוסח "אשה בתחתונים יותר כוסית מאשה עירומה", או "האמריקאים מדגישים נוחות. האירופאים מדגישים פנטזיה, אבל מפנטזים על אמריקנה".

הבעיה הגדולה, על פי הסרט, היא שרוב הנשים לא יודעות מה המידה שלהן. הגדולה של העולם התחתון, על פי הסרט, הוא שזבניות דודתיות יכולות לעזור לנערות קורבניות ואנמיות להפוך לאובייקטים מיניים לפי כל הקודים הידועים של הערך "זנותיות". אין זכר לשריפת חזיות.


* מועדי השידורים:
"קלווין קליין" – יום שישי בשעה 10:30, ש.ח. ב- 18:00 ולמחרת ב- 16:20
"גלוריה ונדרבליט: אגדה של עושר" - יום שישי בשעה 15:30, למחרת ש.ח. ב- 13:50 וב- 21:20
"היסטוריה אינטימית" - יום שישי בשעה 16:20, למחרת ש.ח. ב- 14:40 וב- 22:10
"ג'ורג'יו ארמני" - יום שישי בשעה 11:20, ש.ח. ב- 18:50 ולמחרת ב- 17:10
"אדית הד" - יום שישי בשעה 14:40, ש.ח. ב- 22:10 ולמחרת ב- 13:00
"אסתי לאודר" - יום שישי בשעה 13:00, ש.ח. ב- 20:30 ולמחרת ב- 18:50
"הלסטון" - יום שישי בשעה 12:10, ש.ח. ב- 19:40 ולמחרת ב- 18:00
"מקס פקטור" - יום שישי בשעה 13:50, ש.ח. ב- 21:20 ולמחרת ב- 19:40