פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      התיבות האבודות: צפייה מחודשת בסרטים המושמצים של סטיבן ספילברג, לקראת יום הולדתו ה-70

      כולם אוהבים את "אי.טי", אבל מה לגבי הסרטים השנויים במחלוקת של סטיבן ספילברג? לקראת יום הולדתו השבעים, זו ההזדמנות לצפות בהם שוב ולהעריך אותם מחדש

      התיבות האבודות: צפייה מחודשת בסרטים המושמצים של סטיבן ספילברג, לקראת יום הולדתו ה-70
      מגישה: מיכל רשף

      ביום ראשון הקרוב, יחגוג סטיבן ספילברג יום הולדת שבעים. זו יכולה להיות הזדמנות לדבר בפעם השבעים מיליון על הלהיטים הקאנוניים שלו, אבל אולי אפשר לנצל את המועד החגיגי גם כדי לבקר מחדש את הסרטים הפחות מוערכים פרי עטו - ועד כמה שהקריירה של הקולנוען היתה שזורה בשושנים, לא חסרו לו גם נפילות קופתיות ו/או ביקורתיות.

      כדי לשקף את ההיקף של אותה קריירה ואת התחנות השונות בחייו המקצועיים הפוריים והארוכים, בחרנו כאן חמישה סרטים - אחד מכל עשור. רגע לפני שמניחים לספילברג את הנרות על העוגה, זה הזמן לחזור לאותן יצירות שנויות במחלוקת, לבדוק כיצד טינפו עליהן בשנת יציאתם, ולבחון מה מגלה הצפייה המחודשת בהן.

      "1941" (1979)

      בשנות השבעים חייו של ספילברג השתנו לעד, ובעקבות זאת גם דמותה של תעשיית הקולנוע כולה. לאחר "דואל" (1971) ו"שוגרלנד אקספרס" (1974), סרטי הפריצה שלו, הגיעו "מלתעות" (1975) ו"מפגשים מהסוג השלישי" (1977) שעשו מהפכה בתעשייה ועיצבו את פניה של הוליווד כפי שאנו מכירים אותה כיום. אך בסופו של העשור, הוא טעם גם מטעמו של הכישלון.

      זה קרה ב-1979 באשמת "1941", קומדיה פרועה המתרחשת כמה ימים לאחר פרל הרבור, ומתארת את ההיסטריה בקליפורניה בעקבות חשש מפלישה יפנית לשטחה. הביקורות קטלו והסרט הכניס הרבה פחות כמובן מלהיטי הענק של הבמאי שבאו קצת אחריו ולפניו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

      מה כתבו המבקרים בזמן אמת? "הסרט הזה הוא בזבוז משווע של משאבי אנוש. ספילברג שומר כאן על הרבה מרץ, אבל מבזבז אותו על חומרים חסרי טעם, לעתים אפילו שטופי שנאה" (גרי ארנולד, וושינגטון פוסט)

      איך נראה הסרט כיום? מבין החמישה ברשימה זו, יש להודות כי "1941" הוא החלש ביותר, ואכן היה ראוי למילות גנאי. אך מנגד, הוא גם אחת היצירות הנושנות הכי רלוונטיות של ספילברג. כפי שנהוג לומר היום על כל דבר, הקומדיה הזו מושלמת לעידן טראמפ.

      זאת כיוון שהיא מתארת באופן חסר פשרות עד כמה חשופה ארצות הברית לפרנויה ולשנאת זרים, וגם את הממשק הבלתי נמנע בין הוליווד האסקפיסטית לכאורה והאירועים הפוליטיים-צבאיים-מדיניים. יפות והזויות במיוחד הן הסצנות המדלגות בין הקרנה של "דמבו" ההזוי מלכתחילה, שיצא לאקרנים ב-1941, והמהומות שמתחוללות מחוץ לאולם.

      הטריילר של "1941"

      אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור (1984)

      שנות השמונים כבר היו עשור מורכב יותר מבחינת ספילברג. מצד אחד הוא ביים מה שהם אולי שני סרטיו הכי מצליחים, אהובים ומשפיעים – את הפרק הראשון של "אינדיאנה ג'ונס" ב-1981 ואת "אי.טי" שנה לאחר מכן, ובסוף האייטיז הגיע גם "מסע הצלב האחרון", הגלגול השלישי והאהוב גם כן בהרפתקאותיו של הארכיאולוג המפורסם בתולדות הקולנוע.

      אך בתווך, היו לו גם יצירות שנויות במחלוקת – האפיזודה שביים ב"אזור הדמדומים: הסרט" (1983), "הצבע ארגמן" (1985), "אימפריית השמש" (1987), "לנצח" (1989) ומושמץ מכל, "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", הפרק השני בסדרה, שאמנם ניצל את כוחו של המותג כדי לשבור קופות, אבל עד היום מגונה בידי רבים, נחשב לחלש בטרילוגיה המקורית ואפילו הבמאי עצמו לכלך עליו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

      מה כתבו המבקרים בזמן אמת? "יחסית לקודמו, הסרט הזה הוא אכזבה. חבל לראות איך במאי מוכשר כמו ספילברג משחרר לאוויר העולם משהו וולגרי ומוגזם כל כך, נטול כל עידון וניואנסים. התוצאה מייגעת" (טוד מקארתי, וראייטי)

      איך נראה הסרט כיום? על השאלה מה הפרק הכי טוב בטרילוגיית אינדיאנה ג'ונס המקורית אין טעם להתווכח, גם כי התשובה תלויה לעתים בנוסטלגיה הסובייקטיבית של כל צופה וצופה - אני, למשל, מחבב את "המקדש הארור", גם כי הוא אחת החוויות הקולנועיות הראשונות שזכורות לי. על כך שהמערכה הראשונה והאחרונה שלו הן לונה-פארק קולנועי ועשייה הוליוודית במיטבה, כרגיל בלהיטים של ספילברג, אין ויכוח גם בקרב הקטגורים של פנטזיית הפעולה הארכיאולוגית.

      רוב הטענות מתמקדות במערכה האמצעית, המתארת מה קורה כשאינדיאנה ג'ונס מגיע למקדש בשמו נקרא הסרט, ואז מתחיל רצף אירועים שילדי וילדות אייטיז רבים עדיין בטראומה מהם: לבבות נתלשים, מוחות קופים מוגשים לשולחן וכיוצא בכך. נכון, כל זה אפל וחולני, בטח יחסית למוצר הוליוודי מסחרי משנות השמונים, אבל מה רע בכך? הגרוטסקיות הבוטה היא שמקנה ליצירה המושמצת הזו את ערכה, והופכת אותה לאחד התוצרים ההוליוודיים הייחודים של התקופה.
      ברור שלו היתה לספילברג ההזדמנות, הוא לא היה מביים את "המקדש הארור" שוב, בטח לא באותה צורה – ולכן, דוחה ככל שיהיה, הוא שכיית חמדה.

      אחד הקטעים הידועים לשמצה ב"המקדש הארור"

      הוק (1991)

      לפחות מבחינה ממסדית, שנות התשעים היו העשור הכי גדול בקריירה של ספילברג. לראשונה בחייו הוא זכה באוסקר לבימוי, הודות ל"רשימת שינדלר" (1993), ואז שיחזר את ההישג שוב בזכות "להציל את טוראי ריאן" (1998). נוסף לזאת, נהנה הבמאי מאותה שנה מן ההצלחה הקופתית העצומה של "פארק היורה" (1993) פורץ הדרך, אחד הלהיטים הכי פולחניים וזכורים של הניינטיז, שגם ההמשכון שלו שבר קופות ב-1997.

      אבל היו לו גם שני רגעים פחות נעימים – "אמיסטד" (1997) נכשל בקופות ובניגוד לציפיות ולכוונות המקוריות לא לקח אף אוסקר, ו"הוק", העיבוד שלו לאגדת פיטר פן שהוציא את העשור לדרך מבחינתו, רשם הישגים כלכליים סבירים, אבל נקטל בקופות ונחשב עד היום אחת מעבודותיו הפחות טובות.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

      מה כתבו המבקרים בזמן אמת? "הסרט יורה לכל הכיוונים, אבל אין בו טיפה מן הקסם של המקור עליו הוא מבוסס. הוא מובס בידי תסריט מסובך יתר על המידה, מסרים מתחסדים ותצוגות סתמיות של צוות השחקנים הצעיר, ואינו מצליח לרגש או לבדר" (וינסנט קנבי, ניו יורק טיימס)

      איך נראה הסרט כיום? אפשר לומר כי ב"הוק" ניסה סטיבן ספילברג לעשות משהו שכיום כבר נפוץ יתר על המידה בהליווד, אבל בזמנו היה חדשני: לקחת גיבור תרבות, פיטר פן במקרה זה, ועל בסיס המיתולוגיה המקורית, להמציא סיפור חדש לגמרי – מעשייה שבה אנו מגלים כי הילד המעופף התבגר והתברגן, אבל אז נאלץ להתעמת מחדש עם הקפטן המנוול, לאחר שזה חוטף את צאצאיו.

      מעבר לכך שהסרט סוחף וממש לא נורא כמו כפי שכתבו בזמנו, הוא זוהר כמו טינקרבל יחסית לעיבודים אחרים לספר של ג'יימס מתיו ברי שנעשו אחריו, בעיקר זה שיצא בשנה שעברה. הם גם מוכיחים שלא קל, ואולי אף בלתי אפשרי, לתרגם קולנועית את הקלאסיקה הספרותית הזו. ספילברג, בסך הכל, עשה את המיטב.

      מחווה טרייה לרגל 25 שנה לצאת הסרט

      מינכן (2006)

      בשנות האלפיים העולם נעשה ציני הרבה יותר, ביקורתי ושובר מוסכמות, וספילברג הפך לאחד האייקונים שכולם אוהבים לנתץ. לכן, במהלך העשור הראשון של המאה החדשה כמעט כל הסרטים שלו עלו על המוקד, גם אם בדרך כלל הצליחו קופתית. "אינטליגנציה מלאכותית" (2000), "דו"ח מיוחד" (2002), "תפוס אותי אם תוכל" (2002), "טרמינל" (2004), "מלחמת העולמות" (2005) ובעיקר "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" (2008) – אף אחד מהם, בלשון המעטה, לא היה לקונצנזוס.

      מר מכל אלה היה גורלו של "מינכן", שנכשל גם כלכלית, וספג קיתונות של לעג – בעיקר בישראל, בה בחנו בשבע עיניים את עיסוקו בחיסולם של אנשי ספטמבר השחור בידי סוכני המוסד.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

      מה כתבו המבקרים בזמן אמת? "עבודה חובבנית. ההגשה הקולנועית - תסריט, צילום ובמידה רבה גם עיצוב אמנותי - חלטוריסטית למדי. אין בניית מתח, אין שימוש מעניין בפסקול ובוודאי שאין טיפול מסקרן בנפתולי הסיפור שאמור היה להיות מתעתע. לא יותר מפופולריזציה די וולגרית של סוגיות מוסר כבדות משקל" (מאיר שניצר, מעריב)

      איך נראה הסרט כיום? מנקודת מבט מקומית, "מינכן" סבל מאותה בעיה של "סיפור על אהבה וחושך" לפני כשנה וחצי. הישראלים לא אהבו את העובדה שיהודי אמריקאי-ליברלי הגיע עם המבט שלו מבחוץ והדברים שהוא חושב שהוא יודע עלינו, והעז להתיימר לטפל באחד הסיפורים המכוננים של חיינו כאן. כמו במקרה של העיבוד של נטלי פורטמן לספרו של עמוס עוז, גם פה החשדנות התחלפה בעוינות לאחר צאת דרמת הפעולה לאקרנים, והיא עברה סיכול ממוקד.

      אך במבט מפוכח, "מינכן" אינו רק דוגמה נוספת לשליטה המוחלטת של ספילברג באמנות הקולנוע, אלא יצירה חכמה, מעמיקה ומן הסתם גם אקטואלית, על חוסר היכולת לנתק בין האישי והלאומי, העבר וההווה, ועל מידת המוסריות והתועלת של הנקמה. חוץ מזה, גם למי שהנושאים הללו אינם מעניינים אותו, הוא פשוט מותחן פעולה מרתק, שיש בו את כל מה שאפשר לבקש מסרטים שכאלה.

      דיאלוג שמדגים למה רבים באזורנו לא אהבו את הסרט

      סוס מלחמה (2011)

      ספילברג המשיך להיות מטרה קלה גם בעשור הנוכחי, אם כי לפחות חזר בגדול לחיקו החם של האוסקר עם מועמדויות בקטגוריות הבימוי, הודות לכמעט כל סרט לקהל הבוגר שעשה מ"סוס מלחמה", דרך "לינקולן" (2012) ועד "גשר המרגלים" (2015). מנגד, שני הפרויקטים לכל המשפחה פרי עטו, "הרפתקאות טינטין" (2011) ובעיקר "העי"ג" משנה זו, לא ממש הצליחו להתרומם באף חזית.

      מכל אלה, הסרט בסגנון הקלאסי ביותר היה "סוס מלחמה", ולכן, כפי שקורה לא פעם לסוסים ותיקים, הוא ספג את רוב ההצלפות.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

      מה כתבו המבקרים בזמן אמת? "ערימה של קלישאות. לא מרגש ולא מאיר עיניים, אלא שטחי, וולגרי, פשטני, דמגוגי ומוסרני" (ריצ'רד ברודי, ניו יורקר")

      איך הסרט נראה כיום? האחרון ברשימה הוא גם זה שזכה ליחס הכי מכעיס ולא הוגן, והביקורות כלפיו המחישו עד כמה נהיה העולם ציני באופן בלתי נסבל: הרי מה היה קורה לו האפוס ההיסטורי של ספילברג, עיבוד למחזהו המצליח של מייקל מורפורגו המתאר את מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של סוס, היה יוצא בין שנות השלושים לשישים, ואפילו בין שנות השישים לתשעים? אז, כולם היו גומרים עליו את ההלל.

      פארודיה מרושעת במיוחד על "סוס מלחמה"

      אך איתרע מזלו של הסרט נטול ההתחכמויות והאירוניה לצאת בימינו הארורים. כך יצא שרבים העלימו עין מאיכותו הקולנועית המרהיבה, מעוצמתו הרגשית ובעיקר מן ההומניות שפועמת בו. כמו עבודות רבות של ספילברג, גם "סוס מלחמה" הוא שיר הלל ליצורים החיים באשר הם, ולמרות כל מה שאלה אמרו עליו במשך השנים, הבמאי מעולם לא איבד את האמון בהם.


      אם הכתבה עשתה לכם חשק לחזור גם כן לכמה מיצירותיו של ספילברג, yes4 יערוך בשבת הקרובה, 17 בדצמבר, מבחר מסרטיו, ובהם "מינכן", וגם "מלתעות", "אי.טי", "רשימת שינדלר" ועוד.