על אף שסיפור חייה של אהובה עוזרי יכל להיקרא בקלות כטרגדיה ישראלית, היא העדיפה לחיות את חייה בצד המואר של הדרך, עם אמונה גדולה בדרכה ותקווה בלתי פוסקת לטוב. בחינה מקרוב של חייה מעלה שהדבר לא היה קל במיוחד. עוזרי נולדה בכרם התימנים בסוף מרץ 1948 לאב שעלה מתימן ואם תימנית שעלתה ארצה מאתיופיה. היא התייתמה מאביה בגיל 4, כאילו הדהד סיפור חייה את הביוגרפיה של חלוצת זמר מזרחי יתומה מאב נוספת שקדמה לה - ברכה צפירה.
בזכות קולה העוצמתי שהתבלט כבר מגיל צעיר, החלה עוזרי לשמש כמקוננת בבתי אבלים ואזכרות. וכפי שסיפרה בשעשוע שנים לאחר מכן, היא הצטיינה בלגרום לאבלים לבכות. פרט לשלל גווני העצב שנטבעו בקולה, הקנו שנות החניכה של עוזרי כמקוננת רקע נרחב ושופע במסורות שירת הנשים התימניות. עוזרי לא הקליטה אלבום של שירי מסורת אלו, אך כמו ברכה צפירה לפניה, אין ספק שמסורות אלו, בנות מאות ואולי אלפי שנים, היו המכרה הסמוי שמתוכו ליטשה עוזרי את יהלומי יצירתה המקורית מתחילת דרכה ולכל אורך שנות פעילותה.
בבגרותה עברה עוזרי תהליך חניכה במוסד מעצב נוסף של המוזיקה המזרחית - החפלה השכונתית. באותה תקופה שלטה בכרם התימנים להקת השו?ב??לים, שיחד עם נגן המנדולינה משה משומר ושלמה מור, יצרו את העירוב הכה מפתיע בין שירי "סוכנות" ומקצבים תימנים. עוזרי, יחד עם גיסה לעתיד - דקלון והגיטריסט משה בן מוש, הביטו מהצד ולמדו היטב את המנגנון שהצליח להניע בו זמנית את הרגליים והלב, וזיכך צער חיים קשיי יום לשמחת עניים אותנטית וטהורה.
את החלק האחרון בנוסחה תרם אריס סאן בשלהי שנות השישים כאשר הציג את הדרך שלו לחשמל את המקצבים היווניים בהמצאה הגדולה של התקופה - להקת הרוק החשמלית. סאן איפשר את קפיצת הדרך שעשו עוזרי, דקלון ובן מוש בכדי להוציא את המוזיקה האינטימית והעממית מכרם התימנים אל הדרך שתתפתל ותתעקל עד שתתפרץ אל הבמות ההולכות וגדלות.
בעוד דקלון ובן מוש יחדיו כ"צלילי הכרם", נשארו נאמנים לשירי החפלות השכונתיות ושירים שהגיעו ממסורת התפילה והפיוט הדתי ממנה צמחו, עוזרי כתבה והלחינה את שיריה בעצמה - דבר נדיר בעולם המוזיקה המזרחית גם כיום, קל וחומר בשנת 1975, השנה בה יצא אלבום הבכורה המופלא של עוזרי "היכן החייל שלי".
לצד חזון מוזיקלי מגובש וייחודי שהתבסס על נגינתה הייחודית של עוזרי בכלי ההודי - בולבול טרנג. האלבום הציג את השילוב הייחודי שעוזרי זיקקה ושכללה לכלל אמנות. נגינה קצבית מהפנטת, מנטרות יגון השבות במעגליות, ומנגינות מהודרות שלא פסקו לרגע, ועלו מעלה מעלה עד שאפשרו לקולה להמריא ממעמקי מחוזות העצב אל פסגות שמחה נדירות.
"היכן החייל שלי" היה אלבום מהפכני ביחסי יוצאי עדות המזרח אל הישראליות, שכן שיר הנושא נתן ביטוי מובהק לנשיאה בנטל האולטימטיבי של החברה בישראל - השכול של יוצאי עדות המזרח. אך מעבר לשיר הנושא, שהפך ללהיט עממי ענק על אף התעלמות התקשורת הממסדית באותה עת, יוצא דופן היה סרטו התיעודי של אורי ברבש - "עוד יום חול" משנת 1976, ששודר בערוץ הממלכתי והציג מסמך מרתק על עוזרי ושכונת כרם התימנים. כמעט כל שירי האלבום נעו במרחב היגון והאובדן שלאחר מלחמת יום הכיפורים. עבור אנשי השכונות ואמהות השיכונים של ישראל השנייה, "היכן החייל שלי" הפך להיות המקבילה המוזיקלית לחיבוק הנחמה בימי הצער והאבל שלאחר המלחמה, בדיוק כמו אלבומה של חוה אלברשטיין מאותה שנה, "כמו צמח בר".
על אף קצב יצירה מעורר השתאות בשנים הקרובות, ולמרות שעוזרי יצרה עוד וכמה להיטים עממיים כ"אלילת האגם ו"ירושלים של בית"ר", לא הצליחו אלבומיה הבאים משלהי שנות השבעים להתקרב אל ההצלחה הפנומנלית של אלבום הבכורה. על עטיפת אלבומה "ילדה על המזח" הוצגה עוזרי כ"זמרת הנשמה של ישראל", ואולי דווקא בשל ניסיונה המתמיד להרחיב ללא הרף את גבולות עולמה המוזיקלי והתנסות עם סינטיסייזרים וגיטרות חשמליות, נותר חלק מהקהל מאחור.
דווקא בתחילת שנות השמונים, כשהמוזיקה המזרחית התפוצצה מאמנים שפסעו בשביל שסללה עוזרי ונסקו אל הכוכבים, פרשה עוזרי מהופעות וחזרה אל עבודת נעוריה כטבחית במסעדה בכרם, במקביל להוראת מוזיקה ושירה. בין תלמידיה באותה התקופה היה גם זוהר עורקבי, רגע לפני שיזרח כזוהר ארגוב, ורון שובל שעוזרי טפחה מאז היה בן 10.
אולי היה זה בהשפעת הפרק הלא ידוע בביוגרפיה של עוזרי, כאשר נשלחה בגיל 14 לחיות כילדת חוץ בקיבוץ, שממנו ברחה לאחר שנה וחצי. "יסודות חיי חפרתי בכפות ידיי, אך הכל עבר חלף, אלו הם חיי", היא תשיר שנים לאחר מכן. לאורך כל שנותיה כיוצרת נותרה עוזרי אסכולה של אשה אחת ועצמאית. כששבה לפעילות באמצע שנות השמונים ואילך, ראתה כיצד עמיתיה ותלמידיה לשעבר הופכים לכוכבים ענקיים בעוד היא נותרת נחלת יודעי ח"ן, כדמות נוסטלגית או הערת שוליים בקריירות של אחרים. "ידידיי וחבריי, הביטו נא אל תוך חיי, דם ויזע ודמעות, אני נמצא בתוך הבור", היא תכתוב ב"ידעתי פחד בחיי" משנת 1987.
למרות שלא הלכה לשום מקום, רק בשנת 1999 שבה אהובה עוזרי מכפור הנוסטלגיה עם יצירת המופת "צלצולי פעמונים". האלבום, שהופק מוזיקלית בידי משה דעבול ויצא בחברת נענע דיסק המזוהה עם עולם הרוק הישראלי, חשף את עוזרי לקהל חדש. דעבול השכיל להותיר במרכז התמונה את נגינת הבולבול טרנג והקול האופייני לעוזרי, אך עטף אותה בעולם צלילים מהמוזיקה האתנית והשפעות בולטות של מוזיקת רוק. ההצלחה העצומה של שיר הנושא, והשירים "אמי, אמי" ו"אור הגנוז" הציגו את עוזרי הבשלה והמנוסה המתבוננת על מסכת חייה לאחור בהשלמה, ללא עצב ובפיכחון נדיר.
באירוניית הגורל, בעוד דור נסיכי היהלומים, התותחים והזיקוקים של שלהי שנות התשעים פרץ אל מרכז הבמה, עוזרי מצאה את עצמה כדמות מוערכת דווקא בעולם הרוק הישראלי. מי שתמיד ראתה את חייה כסיפור של הצלחה, לא קינאה בדור הנסיכים ואמרה כי "הסגנון של היום לא דומה לסגנון של פעם, אני לא יכולה להעביר ביקורת מאחר ואלה החיים שלי. הם לא יכולים להיות כמוני. פעם היו כותבים שירים מהנשמה ומהלב והיום זה לא ככה. היום כותבים על כל דבר שיר. אני מאמינה שבשנה-שנתיים הקרובות יחזרו לאופי השירים של פעם, לסגנון שלנו, כי השירים של היום מתחלפים מהר. כבר אחרי חודש לא זוכרים שירים שיוצאים ואת השירים שלי שומעים כבר ארבעים שנה. אני יודעת שזה יחזור בגלל שהרבה באים ללמוד את המוזיקה שלי".
בשנת 2000 התגלה סרטן במיתרי קולה של עוזרי. למרות דעיכת קולה היא המשיכה לחגוג את האהבה הרבה לה זכתה בפרץ יצירה מחודשת שלא הסתיים למעשה עד סוף חייה. עוזרי שיתפה פעולה עם הדג נחש ויהודית רביץ. וכשלא יכלה לשיר בעצמה, החלה להשתמש במגוון קולות כדי לבצע את שיריה - כפי שעשתה באלבום שקיבע סופית את מעמדה - "מעלי דממה" משנת 2013. באלבום השתתפו חוה אלברשטיין, אהוד בנאי, ברי סחרוף, קובי אפללו, שי צברי, רונה קינן, ודנה ברגר. רשימה שמבהירה את המרחק שעשתה עוזרי מתחילת דרכה כזמרת הקינות והשכול של ישראל השנייה, ועד הפיכתה בגיל 65 לדמות מרכזית בעולם הזמר העברי. על פרס מפעל חיים של אקו"ם שאותו קיבלה עוזרי מוקדם יותר השנה, אמרה בפשטות: "כשהודיעו לי על קבלת הפרס מפעל חיים של אקו"ם הרגשתי עצובה כי זה נראה כמו דרגה אחת לפני סיום. עכשיו אני גם מועמדת לקבל פרס לפסקול הסרט החדש "ישמח חתני" וזה משמח אותי שיש המשך".
היום (שלישי) הלכה עוזרי לעולמה לאחר מאבק ממושך בסרטן, והותירה אחריה מורשת מוזיקלית של למעלה מארבעים שנות יצירה אישית כמעט רציפה שרק ממתינה להתגלות. מורשת נדירה בעוצמותיה ובטווח היקפה, עולם מוזיקלי שלם שיצרה עוזרי, שבזכותו תשכון לנצח הילדה היתומה מכרם התימנים בין ענקי הזמר העברי בישראל לדורותיו.
יהי זכרה ברוך.
דויד פרץ הוא חוקר במרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן גוריון, ומרצה במכללת ספיר על תולדות הזמר המזרחי.
הציטוטים של עוזרי נלקחו מתוך ריאיון שערכו עמה תלמידי הקורס חננאל פזרקר ואודי חזן בספטמבר 2016..