בכל חום לבו
קשה הפרידה מחנוך.
לפני שבוע ביקרתי אצלו בפעם האחרונה. בתוך הגוף המיוסר, בתוך הלב הנחלש והולך, שכנה רוחו, והיא ערה וצלולה וחיונית כתמיד. מן הסתם ידע שימיו ספורים, אבל לא מצבו וגורלו האישי העסיקו אותו, ולא בזה היה נעוץ שורש הקדרות ששרתה עליו. במוקד שיחתו עמד העניין העיקרי שבער בו בשנים האחרונות: מה יהיה על מדינת ישראל? האם ניתן לעצור, אם לא לרפא, את התהליכים הממאירים העוברים עליה? זה היה גם הנושא של מאמרו האחרון, כתב זעקה מר ונוקב, שפורסם ב'הארץ' לפני כחצי שנה, תחת הכותרת: 'המדינה מתמוטטת ואתם שותקים כדגים'. 'לא אל ראש ממשלת ישראל ושריו אני פונה', כתב חנוך. 'אלינו פונה אני, אל עצמנו ובשרנו. אני, בן ה-90, שרק ראשו מתפקד ולבו בוכה, פונה אל כל המתקרנפים, השותקים, האוכלים ושותים ולא רואים דבר ולא שומעים דבר, ומתנהלים כדגים בתהומות, להגיח ממעמקי הים. עליהם ללבוש עוז ולפתוח סוף סוף את פיהם בצעקה רמה, ולא להחריש עד שיגורשו כל אוכלי המשיח למיניהם מקודש הקודשים של מדינת ישראל הנפלאה'.
מאין נטל חנוך את הסמכות המוסרית לעטות את אדרת נביא הזעם ולשאת את דברי התוכחה והאזעקה, שכמותם חזר והשמיע בהזדמנויות שונות בשנותיו האחרונות? הוא עצמו השיב על כך באותו מאמר באופן לא ישיר, כאשר גולל את התחנות העיקריות בחייו, החל ביום שבו נעשה בר-מצווה באוגוסט 1939, וימים אחדים לאחר מכן הושבע לארגון ההגנה על אקדח וספר תנ"ך. אכן, מי שזיכרון הילדות הראשון שלו מגיל שלוש קשור למאורעות תרפ"ט בפתח תקווה, וחגיגת הבר-מצווה שלו נערכה בשבת שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והיה מן החיילים הארץ ישראליים הראשונים שפגשו ביהודים שרידי השואה באירופה בקיץ 1945, ואיבד את הטובים בחבריו בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות.
מי שחווה את כל אלה עד גיל עשרים ושתיים כיצד יוכל שלא להיות לאדם מעורב ולסופר מחויב בכל מאודו? חנוך, כמו רבים מבני דורו חש באופן הטבעי ביותר את האחריות העמוקה, מעין ערבות אישית, לקיומה ולשגשוגה של מדינת ישראל, שראה את עצמו בעל מניית-יסוד בה. אין זה מקרה שבשנים האחרונות חזר והעלה את זכרם של חבריו שנפלו במלחמת העצמאות, וכמו שאל: האם אנחנו ראויים לקורבנם? בספרו 'מחוץ לאופק, מעבר לרחוב' (2006) חשף בהתאכזרות עצמית את תחושת האשמה הטבועה בבסיס החובה המתמשכת שלו לזכרם של חבריו: 'הייתי בעיני כמי שגנב את חייו מחבריו הטובים ממנו, ומדי יום עצמאות הייתי מנהל שיח אילם עם אלה שאינם וכמותם לא יהיו לי עוד'. רבים מן הנוכחים כאן בוודאי זוכרים את המחווה הנוגעת ללב שעשה בערב החגיגי שנערך לפני חמש שנים, כשמלאו לו 85. את רוב דבריו באותו אירוע בחר להקדיש להעלאת דמותו של חברו הקרוב נחום שושני, שנפל בקרב בהרי ירושלים, ליד צובא, ב-1 באפריל 1948 כשנשאר לחפות על חייליו הנסוגים. דמותו הטהורה של נחום, התוודה, מלווה אותו בכל אשר ילך, לאורה הוא בוחן את חייו ושופט את מדינת ישראל דהיום לנוכח המחיר היקר ששולם על הקמתה.
אבל באותה שיחה אחרונה בינינו, אולי כדי להפיג במשהו את רוח הקדרות הסופנית, ביקשתי לשמוע ממנו על ימי הר?אשית המוארים של יצירתו, ומטבע הדברים שאלתי אותו על תקופת חייו בקיבוץ עין החורש במחצית הראשונה של שנות החמישים. זה היה פרק דחוס, אפילו גורלי, בחייו כסופר ובעיקר כאיש משפחה, כפי שחשף כעבור יובל שנים בלי כחל וסרק בספרו האינטימי ביותר, 'מתום עד תום' (2003). כאן, בעין החורש, בשעות גנובות שנמצאו לו אחרי ימי עמל ארוכים בהוראה ובפלחה, כתב בתנופה אחת את שני ספריו הראשונים, 'החשבון והנפש' ו'שש כנפיים לאחד'. כאשר פורסמו בזה אחר זה ב-1953 וב-1954 העמידו אותו בבת אחת בשורה הראשונה של הספרות הישראלית הצעירה, ומאז ואילך נקבעה זהותו כסופר בעיני סביבתו ובעיני עצמו.
'החשבון והנפש' הוא הרומן הראשון שנסב על לבטיו של 'הדור האבוד' נוסח ישראל: צעירים שעלו מתוך סערת מלחמת העצמאות והתקשו להסתגל לשגרת החולין שהשתררה אחריה. הגיבור, לוחם ומפקד נערץ וגם סופר צעיר ומבטיח, אינו יכול להשלים עם גילויים של סיאוב ושחיתות הפוגמים בדיוקנה של מדינת ישראל הצעירה. מתוך האכזבה הוא מנתק באבחה אחת את כל קשריו, עוזב את הארץ ומוצא מפלט זמני בפאריס, אולם גם שם אינו מוצא מנוח לנפשו המסוכסכת. רק בסיומו של הרומן נוגהת עליו ההכרה כי עליו להתנער מרפיונו, לשוב ארצה ולהקדיש את עט הסופר שלו לתיקון החברה. הרומן מסתיים בשבועת נאמנות מחודשת לישראל: מישהו מבקש להמיט עליה חורבן, הוא מהרהר, אבל שלו היא, שלו, וכאביר מושיע הוא עומד לצרף את עצמו ללוחמים במפלצת.
תהליך דומה מסתמן ב'שש כנפיים לאחד'. זהו הניסיון המרשים ביותר של סופר צעיר בן הארץ לחדור אל עולמם של עולי העלייה הגדולה, להתבונן בהם בהזדהות חמה ולתבוע את עלבונם מידי ממסד מתנכר. תכליתו של הרומן מתמצה בתמונת הסיום הנשגבת שלו: תושבי שכונת העולים, יוצאי כל הגלויות, מעפילים בחבורה אחת אל ראש גבעה, שם מתנשא הבית המשותף, שכל קומה שלו שונה מחברתה, והוא סמל שקוף להוויה האנושית המגוונת המוטלת אל כור ההיתוך הישראלי. הבית מתנוסס באופק הקרוב כיעד נכסף, והעפלתה החגיגית המלוכדת של העדה לקראתו מרמזת על אחריתו המיוחלת של התהליך. זו מגולמת בתינוקת רקפת, בתם של זוג ניצולי שואה למודי ייסורים, העתידה לגדול בקומה העליונה של אותו בית.
המציאות המתוארת בשני הרומנים קשה ומסוכסכת. הקיום הישראלי היה אז רעוע, נידף ומאו?ים מכל בחינה לאין שיעור לעומת מצבנו כיום; אבל מצוקות הזמן ההוא נצררו בכנפיה של רוח גדולה, שחנוך ברטוב היה מבחירי מבטאיה, אז ומאז. והנה, באותו מאמר אחרון, חדור הייאוש, ביכה חנוך את אובדנה של אותה רוח, והודה: 'שנים רבות הייתי מכריז בקולי קולות, בארץ ובחו"ל, אני ישראלי גאה. לא עוד. יהודים ישראלים כמותי, כחוני המעגל בשעתו, מתעוררים מחלום ארוך ומגלים עולם "שלא ידע את יוסף", כלומר שונה מיסודו מזה שאליו שאפו אבותינו ולתוך חלומם נולד דורנו.'
חנוך עזב את העולם מלא דאגה וחרדה, שלא לומר יאוש, לגורלה ובעיקר לדמותה ולצביונה של המדינה שלחם על כינונה, עמד ליד עריסתה וליווה אותה במשבריה בכל חום לבו. את נטל הדאגה והחרדה הוריש לנו, הנפרדים ממנו היום. אבל בעיקר הותיר לנו את יצירתו הנפלאה, שקולו החי, החם והחכם מהלך בה.
נוח בשלום, חנוך היקר. יצירתך תיצרר בצרור הנצח של הספרות העברית.