סרטי חנוכה לא מפיקים כאן, וגם להיטי הכריסמס האמריקאים לרוב אינם זוכים בארץ להפצה מסחרית. "מסיבת השנה" (ובמקור: "Office Christmas Party") שעלה פה לאקרנים בסוף השבוע האחרון, הוא יוצא דופן. סביר שהפצתו החריגה נובעת מסיבה אחת בלבד: מככבת בו ג'ניפר אניסטון, מן הכוכבות העכשוויות האהובות על הקהל המקומי, שכמעט כל תוצר בהשתתפותה הוקרן אצלנו.
מבין כל התפקידים שעשתה אניסטון לאורך השנים הללו, דמותה ב"מסיבת השנה" היא האכזרית מכולן: מנהלת חברת היי-טק קרת לב, שאינה מרחמת על אף אחד, גם לא על ילדי הגן. וכך, למשל, כשמתעורר החשד כי ילדה תמימה אכלה לה את הסינבון, משקרת המרשעת וגורמת לה להאמין כעונש שסנטה ייקח לה את הבובה האהובה עליה, וזה רק קצה הקרחון של תעלוליה של נסיכת הקרח.
למגינת לבה הלא קיים, בעסקי החברה שותף גם אחיה קל הדעת, שמנהל את הסניף הכושל שלה בשיקגו, והיא לא מפספסת הזדמנות לבוז לו ולהקטין אותו. מתחתיו עובד חברו הטוב, אותו מגלם ג'ייסון בייטמן, ומתברר שגם הוא טיפוס נוח לבריות. כלומר, "מסיבת השנה" מציג משוואה ברורה: למשנתו, בעולם העסקי הנשים הן כלבות והגברים בני אדם עם לב זהב.
את גלריית הדמויות הנשיות בסרט מעטרת גם מנהלת משאבי אנוש המטרידה מינית את עמיתיה וגורמת להם להתפטר, מטפחת להקת תוכים במקום לנהל זוגיות אמיתית ונוטה לנפוח בשעות צרה. מגלמת אותה קייט מקינון, ובוא נאמר שעדיף לזכור לה מן השנה הזו את הופעתיה כהילרי קלינטון ב"סטרדיי נייט לייב". בצדה אנו חוזים בעוד כמה נשים מפוקפקות למדי, ובהן פרוצה והסרסורית מהירת הלשון שלה. מנגד, בחברה עובדת גם גאון מחשבים, אותה מגלמת אוליבייה מאן בתפקיד דומה למדי לזה שעשתה ב"ניוזרום", ומתגלה כי היא עלתה על המצאה מהפכנית שיכולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת.
כל הדמויות הללו ועוד הרבה אחרות מתנקזות לתוך לילה אחד, ערב חג המולד כמובן, בו מארגנת החברה את המסיבה המשרדית הענקית שלה. במהלכה, האח והאחות שמנהלים אותה ינסו להתפייס, הם ושאר העובדים יחפשו את נס הכריסמס שיציל את העסק מקריסה כלכלית וכולם גם יחד ילמדו לגלות את עצמם מחדש ואולי גם למצוא אהבה. אין סופגניות אמנם, אבל גם זה משהו.
וויל ספק וג'וש גורדון, שביימו את הסרט, עבדו בעבר עם אניסטון ובייטמן בדרמה הרומנטית המופרכת והנשכחת "אהבה בהחלפה". לפני כן, היו אחראים ל"Blades of Glory", קומדיית החלקה על הקרח בכיכובו של וויל פארל, שכמובן נגנזה בארץ, אך זכורה כאחת היותר פרועות ומקוריות בז'אנר מהתלות הספורט, לפחות בשנים האחרונות.
הסרט ההוא הצטיין כיוון שהציג לא מעט רגעים של אנרכיה ונונסנס מוחלטים ולא צפויים, כאלה שחורגים מכל תבנית תסריטאית וז'אנרית שחוקה. ב"מסיבת השנה" יש ניצוצות של האנרכיות, המקוריות והשטותיות המבריקה הזו: למשל, בקטעים בהם החגיגה המשרדית באמת יוצאת משליטה, או עם רפליקות כמו "לקח לי שש שנים לסיים תואר בתיאוריה של טלוויזיה קנדית", כשהאח הכושל ממחיש את מידת עליבותו.
אך למרבה הצער, הרגעים הללו מעטים מדי. רוב הזמן, "מסיבת השנה" פשוט לא משעשע. בהקרנה המסחרית בה נכחתי, האולם היה מלא עד אפס מקום, אבל אף שמסע השיווק של הסרט מבטיח כי הוא יקרע מצחוק, לא בקע מן הצופים הרבים פרץ צחוקים המוני ולו פעם אחת. הקצב מסחרר ובכל דקה מגיע פאנץ' אחר - אבל בדרך כלל, הבדיחות פה בקושי מדגדגות את הבטן.
יהודים יראי שמים שהשם המקורי של הסרט מפחיד אותם, ישמחו לשמוע כי אלמנטים של חג המולד כמעט לא נוכחים בעלילה. לעומת זאת, מי שבא בשביל אניסטון יתאכזב להיווכח שזמן המסך שלה מועט יחסית, ואולי טוב שכך - שכן התפקיד שלה כאן שטחי, רדוד ובוטה, לעתים אפילו מיזוגני, וכיאה לזאת היא מבצעת אותו בלי יותר מדי חשק, וחוסר ההשראה הזה מאפיין גם את שאר השחקנים, את התסריט ואת הבימוי.
לזכות הסרט ייאמר כי הוא לא מתנפח ולא מתמרח. אך גם אם הצפייה בו אינה מעיקה או מציקה, היא לא מצחיקה, כך שהתוצאה רחוקה מלהיכנס לפנתיאון המפואר של קומדיות כריסמס. אם ככה נראית מסיבת השנה, כנראה ש-2016 באמת לא משהו.