לנסות, לטעות, לחוות: כך האינדי הישראלי ישבור את המעגל הסגור

פעם הכל היה פשוט יותר. לא היו מדריכים או פוסטים, תכנונים לטווח ארוך ורילוקיישן - מוזיקאים היו פשוט עושים. זה היה אינטואיטיבי, מגשש באפלה, מתבסס על הניסיון והרקע שהותירו קודמיו. יובל הרינג על סצנה שהפסיקה לחלום והתמכרה לרצון לדעת לפני שיודעים

יובל הרינג
יח"צ - חד פעמי
משהו באחידות בין שתי הלהקות, כאילו גדלו יחד באותו הפרבר וחוו יחד אותו גוון של אסקפיזם. הילדים הצעירים בקהל שנראו כאילו נקטפו לפני דקה מחצר עירוני א', ההומור הפנימי בין הנגנים שגבל בחנוניות עזה, סולו הסקסופון, המתופפים הטכניים מאד

בסרטון: השיר "דגים" של סאל חרדלי


כשצעירים פשוט יודעים. כמו שאמר פיטר הנדקה ב"שיר ילדות": "כשהילד היה ילד, הוא לא ידע שהוא ילד". אני זוכר את עצמי צעיר ככה. ילד שלא ידע שהוא ילד. אני זוכר איך אז תנועה ומוזיקה הרגישו לי, מה ספגתי מהופעה חיה ומלהקה של אנשים מיוזעים על במה. איך שרציתי להיות לידם גם אחרי ולפני ההופעות, לגעת במה שהם נגעו, להיות אחד איתם, להבין את השפה שלהם, לחבר את השפות שלנו יחד.

רק כשגדלים מפסיקים לדעת. אנשים על במה הם לפתע אנשים על במה, והם דומים או שונים מכל האנשים על במות שראית אי פעם. השפה שלך היא השפה שלך ושלהם היא שלהם, ולא יכולה באמת להיות שפה משותפת משום שכל אחד מנסה לשרוד על חשבון השני. אחרי מאות ואלפי הופעות חיות, אותה הלהקה שוב ושוב בשינוי אדרת, אתה כבר לא יודע יותר. לא כמו שידעת כשהיית צעיר.

אבל, לפעמים, באופן נדיר, קורה שאתה הולך לאנשהו, ובכלל מבלי לצפות, אתה לרגע אחד יודע שוב, באותו המובן שבו ידעת מבלי לדעת כשהיית ילד. לי זה קרה ערב אחד כשהלכתי ללבונטין 7 להופעה של סאל חרדלי ובונז'ור מאשינז. לא חשבתי ששום דבר יקרה לי, אבל קרה לי משהו. משהו באחידות בין שתי הלהקות, כאילו גדלו יחד באותו הפרבר וחוו יחד אותו גוון של אסקפיזם. הילדים הצעירים בקהל שנראו כאילו נקטפו לפני דקה מחצר עירוני א', ההומור הפנימי בין הנגנים שגבל בחנוניות עזה, סולו הסקסופון, המתופפים הטכניים מאוד - כל אלו כאילו הכו יחד בפעמון כבד ועתיק בתוכי, שהקיץ אותי משינה של חוסר ידיעה. רעש נקי, מדויק, טינאייג'רי, פילח כמו חנית שכבות על שכבות של אובדן יכולת לתקשר עם האני הפנימי שלי. במהלך הסטים הרגשתי איך אני שוב אני, כמו שהייתי פעם, ליד הבמה הרעועה של הפטיפון ברחוב יצחק שדה - רואה הופעה סודית לא משום שהיא סודית אלא משום שלאף אחד לא אכפת ממנה חוץ ממני.

שעון מעורר. סא"ל חרדלי בפעולה (צילום: דויד דודו רוזן)

מי אני, מה אני מנסה לומר

אנשים חושבים שיש דרך לעשות את הכל מראש, מבלי לקום מהלפטופ ומבלי ליפול ולטעות, להגשים את חלום המוזיקה הרטוב שלהם על ידי כיול מדויק של כל פעולה ופעולה

לפני כמה שבועות השתתפתי בפאנל בכנס מוזיקה בינלאומי בתל אביב. מנחה הפאנל שאל אותי ואת המשתתפים האחרים:"כמה הופעות כדאי לאמן בראשית דרכו לעשות בשנה בחו"ל?". אחר כך הוא שאל גם אם "כדאי לאמן בראשית דרכו לעבור לגור בחו"ל אם הוא רוצה להצליח יותר?". כשאני חושב עכשיו על השאלות הללו הן נראות לי מאד סימפטומטיות לתפיסה רווחת אך מוטעה הקיימת בסצנה בהקשר של מוזיקה עצמאית והצלחה בחו"ל.

קודם כל, ובבסיס הכל, מבטאות שאלות כאלו את התפיסה שאנחנו יצורים עילאיים המסוגלים להקיף הכל באמצעות המוח המדהים שלנו, ולכן בטוח שיש "נוסחה נכונה" שעוד לא ניסינו שתפתור לנו את כל הבעיות. טיפוסי לבני אדם מודרניים, ועוד יותר לבני אדם בעידן המידע, שכל העולם מונח להם בסמארטפון. כמה הופעות צריך לעשות. האם לעשות כך או כך. איזה מפיק יכול לעזור לי להיות יותר ככה או ככה. איפה כדאי להופיע. איך להשיג בוקינג כדי להשיג פאבלישינג, כדי להשיג לייסנסינג, כדי להשיג פובליציסט, כדי להשיג אייטמים, כדי להשיג בוקינג טוב יותר. מתי להזמין את כולם לאיבנט, איך הכי טוב לקדם דף אמן, וכן הלאה.

אנשים חושבים שיש דרך לעשות את הכל מראש, מבלי לקום מהלפטופ ומבלי ליפול ולטעות, להגשים את חלום המוזיקה הרטוב שלהם על ידי כיול מדויק של כל פעולה ופעולה. כמובן שהתפיסה הזו רווחת בישראל כי ישראל היא מקום מנותק גיאוגרפית ופילוסופית מהסצנה הבינלאומית, והרבה פעמים נדרשים אנשים בוגרים, עובדים, לעתים עם משפחה, להיות יצירתיים באופן שבו הם מנווטים את דרכם בעולם המוזיקה, כי כל פעולה עולה כסף וזמן. אבל עדיין, זו תפיסה בעייתית שמסרסת אמנותית ומהותית את המוזיקה העצמאית המקומית כשהיא ניגשת למטלה של להיות בינלאומית, משום שהיא מטיפה לקיצורי דרך.

סצנה מנותקת (צילום: שי סגל)
כשאתה צעיר אתה יודע מי אתה מבלי לדעת. אחר כך אתה שוכח ומתחיל לשאול שאלות כמותיות, איכותניות, במקום להישאר מי שאתה דרך המוזיקה ומבלי להיות מודע יותר מדי לתהליך

שנית, שאלות כאלה סימפטומטיות למוח שמנסה להסיט את תשומת הלב מהשאלה הכי חשובה – והיא "מי אני, מה אני מנסה לומר, ומה זה רלוונטי לשאר העולם?". במקום לעסוק בשאלה המהותית הזו, המוח מסיט את תשומת הלב לשאלות של ידע: כמה, איך, מתי, איזה. אף אחד לא נותן את הדעת לכך ששאלות כמו "מי אני" או "מה אני מנסה לומר עם המוזיקה שלי" קריטיות הרבה יותר להצלחה בינלאומית. אלא שאי אפשר ממש לעשות כנס לגילוי עצמי דרך מוזיקה עצמאית. כשאתה צעיר אתה יודע מי אתה מבלי לדעת. אחר כך אתה שוכח ומתחיל לשאול שאלות כמותיות, איכותניות, במקום להישאר מי שאתה דרך המוזיקה ומבלי להיות מודע יותר מדי לתהליך. אלה שאלות שאם התשובות עליהן מספיק כנות, אין לי ספק שכל אדם בעולם יבין את כוונת האמן, ויתעניין בו בין אם הוא מהונג קונג, תל אביב, או שטוקהולם, ובין אם הוא שר ביפנית, שוודית או עברית.

לשאלה "כמה הופעות כדאי לעשות בשנה" רציתי לענות: "כמה שצריך כדי שתשכח שאתה יודע, עד שתדע שוב מבלי לדעת". ולשאלה "האם כדאי לגור בחו"ל או בארץ כדי לקדם קריירה בינלאומית" אני פשוט אומר שאדם צריך לגור היכן שהוא הכי מרגיש שהבסיס שלו כבן אדם, רוטט וחי. ואני מתכוון לבסיס. לחלק הזה בך שקיים גם כשאינך שם לב.

כמה הופעות לעשות בשנה? (צילום: טליה קדוש)

עשייה עצמאית (DIY) כסוג של מדיטציה

לעשות בעצמך את הבוקינג, ללמד את עצמך מה זה לייבל ואיך הוא עובד, להבין איפה מדפיסים, לדעת איך להרים אירועים, אלה הכלים הכי חיוניים בסופו של דבר להצלחה של אמן ישראלי בחו"ל. עשייה כזו תורמת גם לטשטוש האגו שחושב שיש קיצורי דרך, בדומה לריפוי בעיסוק או מדיטציה. העשייה במקרה של מוזיקה היא עשייה עצמאית, ולדעתי היא חייבת להיות חלק מחייו של כל אמן עצמאי בארץ. יצירת שותפויות עם אמנים אחרים ברחבי העולם, נסיעה לסצנות זרות וחבירה עם אנשים בסצנות אמיתיות כדי לייצר קשרים אמיתיים המבוססים על מצבים במציאות, לימוד עצמי של תהליכים שנוגעים בהקלטת הפקת ושחרור מוזיקה, וכן הלאה.

יש שחרור עצום מהעצמי ה"יודע", ברגע שעוסקים בפרטים הטכניים של כל מה שעושים. אני פוגש כל כך הרבה אמנים שרוצים קריירות בינלאומיות, וכל פעם אני פשוט רוצה לומר להם ללכת ולנסות לקבוע סיבוב הופעות בעצמם, או לצאת למסע וליפול כמה פעמים ולנסות לקום לבד. האגו עושה מיסטיפיקציות לכל מיני דברים, וגם מייצר שאיפות שווא, הכל כדי להסיט את תשומת הלב מהדבר החשוב באמת, והוא ליהנות מהדרך.

עוד באותו נושא

2016, את מפוטרת: סיכומי השנה בתרבות

לכתבה המלאה
נדרשת שיטת עשה זאת בעצמך (צילום: נמרוד סונדרס)

אנדמיות ורפלקסיביות

המדיה היום היא מדיה מתוחכמת שיוצרת את האשליה שדברים מקורם כאילו במרחב וירטואלי חסר איפיון, אבל למעשה מקורו של כל רעיון במקום ובזמן כל שהם

הרבה מהקושי בהגדרת אינדי ישראלי, אמנות ישראלית, וכתוצאה מכך גם הקושי בשיווק מוזיקה ישראלית כבעלת אפיונים ספציפיים, נובע לדעתי מחוסר אדיר באלמנטים אנדמיים ורפלקסיביים ביצירות מקומיות. אני יכול להעיד בעיקר על מוזיקה. על אנדמיות במוזיקה אומר שבגלל האינטרנט אנחנו שוכחים, אבל עולם האינדי כיום הוא במהותו אנגלו-סקסי. הכל באנגלית, אז הכל נראה לנו מאד בינלאומי, וכמו הפייסבוק – כאילו חסר גבולות. המדיה היום היא מדיה מתוחכמת שיוצרת את האשליה שדברים מקורם כאילו במרחב וירטואלי חסר איפיון, אבל למעשה מקורו של כל רעיון במקום ובזמן כל שהם.

גם מוזיקה ישראלית צריכה ללמוד להביא מהזמן והמקום שלה. בקולנוע כבר הבינו את זה מזמן. הדרך להפוך קולנוע זר ללא כל כך זר היא להביא דרך סיפור זר חוויה מוכרת. קהל בינלאומי יצרוך חוויות שהוא יכול להזדהות איתן בכל שפה שהיא. אולי לא בספירות של מיינסטרים פופ, אבל אנחנו עוסקים פה באינדי, ובאינדי יש הערכה אפילו גבוהה יותר לפרויקטים שנשארים "נאמנים" למקום ולזמן שבו נוצרו, ולפרויקטים שהגדילו והצליחו "להקפיא" ו"להנגיש" לקהל הרחב מצבים חד פעמיים כאלה, ממש כפי שסוגים מסוימים של היפ-הופ ייחודיים לזמן ולשכונה שבו נוצרו, ורק אחר כך הופכים לשפה שגורה ומשוכפלת.

צריך להפוך את הזר למוכר באמצעות חוויות מוכרות (צילום: ShutterStock)
אין באינדי המקומי התייחסות לאינדי המקומי כמעט בכלל, וזה מצב לא תקין, משום שבכל פעם מתפרק הבסיס ומתחילים מחדש. תמיד נשארים בקומת הקרקע

יצירת אמנות חייבת שיהיה לה עומק וקשר מרובד לשיח האמנות המקומי שלה. עולם הסטטוסים שבו אנו חיים הביא איתו עיסוק מילולי בעצמי, מהסוג הכי פשטני, וזה זלג עמוק לתוך המוזיקה המקומית שלנו. הרבה פעמים פשוט אין לי מושג על מה שיר מדבר, והוא לא מעביר לי דבר, בטח ובטח לא משהו שמודע ז'אנר. לדעתי האלבומים הכי טובים הם אלה שמכילים בהם עיסוק רפלקסיבי עמוק במוזיקה, מעל לכל, ולפני כל חוויה אישית. רפרנסים, פירוקים והרכבות מחדש שדרכם אנחנו מגלים על אישיותו של האמן בעקיפין, ולא ישירות כמו בסטטוס שהוא רצף מחשבה. מוזיקה שעוסקת במוזיקה היא מוזיקה שכל אחד יכול להבין. מוזיקה באמת בינלאומית. מוזיקה ישראלית חדשה שעוסקת במוזיקה ישראלית שקדמה לה תהיה מעניינת פי אלף לאוזן אמריקאית או בריטית שמחפשת פיקנטיות.

כמעט כל להקה ישראלית צעירה שפגשתי לא הכירה להקות זהות לה שפעלו לפני פחות מעשור בסצנה המקומית. אין באינדי המקומי התייחסות לאינדי המקומי כמעט בכלל, וזה מצב לא תקין, משום שבכל פעם מתפרק הבסיס ומתחילים מחדש. תמיד נשארים בקומת הקרקע. ברגע שמוזיקאים ישראלים שפונים החוצה לא יפחדו להכניס מוזיקה ישראלית אל תוך היצירות שלהם, להתייחס למוזיקה ישראלית, על ידי ניתוח, פירוק, סימפול, התנגדות או קבלה, נגלה שהמוזיקה שלנו הרבה יותר רלוונטית לאוזניים בחו"ל, ושגם אנחנו מתעניינים בה הרבה יותר, משום שהיא לא רק מרגישה כמו צמח אוויר – יפה, אבל באוויר.

יצרה רלוונטיות בינלאומית. מונוטוניקס (צילום: אימג'בנק - Getty Images)
הדוגמה היחידה ללהקה ישראלית שהצליחה לייצר רלוונטיות בשיח הבינלאומי הייתה מונוטוניקס, וזה היה בעיקר משום שהם הצליחו לזקק את ההוויה הישראלית בחוויית הופעה שאפשר לומר שהיא הכי דומה לאופי הישראלי

חמש שנים גרתי בברלין. ראיתי אולי שתי להקות באמת טובות שהיו ייחודיות ושלא אשכח. הבעיות המתוארות לעיל אינן רק ישראליות. עולם המוזיקה מתחלק לאנגליה/ארה"ב (וקצת אוסטרליה), ואז כל השאר. כולנו צריכים להשוות את עצמנו אליהם. התקשורת העיקרית בתחום היא באנגלית, ועל כן גם התיעדוף הנרטיבי הוא לנרטיבים של עולמות דוברי אנגלית. הדוגמה היחידה ללהקה ישראלית שהצליחה לייצר רלוונטיות בשיח הבינלאומי הייתה מונוטוניקס, וזה היה בעיקר משום שחבריה הצליחו לזקק את ההוויה הישראלית בחוויית הופעה שאפשר לומר שהיא הכי דומה לאופי הישראלי, זה שנדחף ומפריע ולא לוקח ברצינות, רועש, וכאוטי ואלים, אבל הכל בסבבה. כך גם התייחסה אליהם אז התקשורת הזרה. כשגרירי ה"חוצפה" הישראלית. המוזיקה שלהם הייתה כמעט לחלוטין זניחה למופע שסימל יותר מכל את הצמא של האמריקאים צרכני האינדי ב"אחרות". אמריקה, אל תשכחו, היא מקום מתחסד מאוד, עם כל הרוקנ'רול שלהם והרד-נקס ומה שלא מכרו לנו בטלוויזיה.

בגלל שהכל כל כך אנגלו-סקסי, שאר עולם המוזיקה מחוץ לארה"ב ואנגליה עוסק בעיקר במחיקת זהות, טשטוש גבולות, הזנת שיח אינטרנטי בקצוות של עצמו, אבל מעט מאד בהבלטת זהויות והבאתן למקום בשיח שהוא שווה ערך מבחינה גיאו-פוליטית לזה דובר האנגלית. הטשטוש הזה כמובן פוגם באיכות הלהקות וזאת משום שמוזיקה היא שקופה, ואני כבן אדם כמו כל בן אדם מסוגל לקרוא מאד בקלות כשמשהו נשמע מזויף. כל כך התלהבתי בברלין כשראיתי פעם באלף הופעות להקה שהיה נראה "שלא איכפת לה". היה בזה משהו גרמני מאד, במובן הברלינאי אכול הקומוניזם שלא מתרגש מכלום. הרבה יותר גרמני מלעשות איזה שכפול פריפריאלי של טרנד גאראז' זה או אחר. ממש בדומה לזה התלהבתי כשנחשפתי באופן נדיר ללהקה בברוקלין שהיה נדמה שאינה מושפעת מההייפ ושומרת על סוג של נאמנות לעצמה, כמעט כאילו לא הייתה מניו יורק בכלל אלא מאוהיו.

מהמקרה של מונוטוניקס אפשר היה, אילו הייתה רפלקסיביות מקומית במוזיקה, ללמוד המון על הצלחה בחו"ל. הצלחה הושגה במקרה הזה על ידי שימוש בחרב דו צדדית – מצד אחד הבנת הסצנה הבינלאומית, הצבע שלה, הסאונד שלה, החופש שלה, ומצד שני, הבאה לקדמה את הסצנה המקומית. אצל מונוטוניקס זה התבטא בלהביא לבמות ענק בפסטיבלים בינלאומיים את הרצפה של מועדון הפטיפון, שפעל ברחוב יצחק שדה בראשית שנות ה-2000. לא ראיתי הבדל מהותי בין עמי שלו נוסע במעגלים על אופניים בתוך הקהל בפטיפון מול 20 איש, לבין עמי שלו עושה קראוד-סרפינג על עשרות אלפים בפסטיבל אופן-אייר. הייתה שם הרבה מאוד כנות עצמית והרבה מאוד קריאה של הסצנה דרך עשייה (הלהקה עשתה מאות אם לא אלפי הופעות בתנאי טירונות בארה"ב ובאירופה), וזה מצב אופטימלי מבחינה פילוסופית שאפשר היה ללמד בכל כנס בינלאומי למוזיקה עצמאית בארץ.


יובל הרינג סולן להקת ועדת חריגים ויועץ תקשורת ויחסי ציבור, בכלל זה של להקת סאל חרדלי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully